השמש של ספטמבר בנאות בנימין לא סתם זרחה; היא הכתה. היא הייתה נוכחות פיזית, אלימה וכבדת משקל, שלחצה על הגגות האדומים האחידים, על מדשאות הדשא הסינתטי שפלטו ריח של פלסטיק חרוך, ועל העורף של כל מי שהיה טיפש מספיק לצאת החוצה לפני השעה חמש. היישוב כולו נראה כמי שעצור בתוך אגרוף קפוץ של חום ואבק צהבהב שהגיע מהמחצבות במזרח, מכסה את עלי הזית בשכבה דקיקה ומחוספסת.

ישבתי בשורה העליונה של הטריבונה במגרש הספורט הישן ("הקולוסיאום", כפי שקרא לו המנהל בטקסי יום הזיכרון, בלי להבין את האירוניה), הברכיים שלי צמודות לחזה, מחברת שורות פשוטה פתוחה עליהן. העט היה ביד, אבל הדיו לא זרם. הרעש למטה היה דומיננטי מדי מכדי לאפשר למחשבות להפוך למילים.

זה לא היה הרעש של הכדור הכתום המנתר על הבטון הסדוק, וגם לא חריקת סוליות הגומי היקרה של נעלי ה"נייקי". זה היה הרעש של הנוכחות שלו.

יוני לב־ארי היה למטה, במרכז המגרש, והוא היה, כמו תמיד, השמש שבמרכז המערכת המעוותת הזאת. הוא שיחק "שלוש על שלוש" עם החבורה הקבועה שלו - עידו, גלעד ועוד איזה נגרר מכיתה י"א - אבל בפועל, הוא שיחק לבד. כולם היו רק תפאורה.

הוא הוריד חולצה כבר בתחילת המשחק. היא הייתה זרוקה ברישול על עמוד הסל, בד שחור ורטוב מזיעה. הגוף שלו, שזוף בגוון עמוק של מי שמבלה את חייו בשטח, בהק באור המסנוור. כל תנועה שלו הייתה הצהרה של בעלות. הדרך שבה הוא תפס מקום בצבע, דוחק את גלעד הצידה בכתף מאסיבית; הזינוק האנכי שלו לריבאונד, כשהשרירים בגב נמתחים כמו חבלים תחת עומס; והשאגה הקצרה, הצרודה, ששחרר בכל פעם שהכדור נכנס לרשת. זה לא היה רק ספורט. זו הייתה תצוגת תכלית.

הוא היה יפה בצורה שהכאיבה לעיניים. יופי גס, מחוספס, שלא מתנצל על קיומו. השיער הכהה שלו היה רטוב, דבוק למצח, וטיפות זיעה זלגו לו לאורך עמוד השדרה, נעלמות בתוך קו המכנסיים הקצרים. שנאתי את הדרך שבה העיניים שלי נמשכו אליו. שנאתי את זה כמו ששנאתי את החום של נאות בנימין - משהו שאי אפשר להימנע ממנו, שחודר לך מתחת לעור בניגוד לרצונך.

"תמסור כבר, יא אגואיסט!" הצעקה של עידו שברה את רצף המחשבות שלי.

יוני התעלם ממנו לחלוטין. הוא כדרר בכוח, בתנועות חדות ומהירות, מטעה את השומר שלו בשבריר שנייה של חסד לפני שהוא פורץ לסל בעוצמה של משאית דוהרת. הוא הטביע, נתלה על הטבעת לשנייה אחת מיותרת, מתריסה, ונחת על הרצפה ברגליים יציבות.

"אני לא מוסר למי שמחטיא," הוא ירק את המילים, מתנשם בכבדות, החזה שלו עולה ויורד בקצב מהיר. הוא העביר יד בשיער הרטוב שלו, מסיט אותו אחורה, ואז, בתנועה איטית ומחושבת, הרים את הראש.

המבט שלו טס למעלה, חוצה את המרחק, את גדר הרשת הקרועה, ומטפס על מדרגות הבטון עד אליי.

קפאתי. העט ביד שלי רעד קלות. זה לא היה מבט מקרי. בנאות בנימין אין מקריות. הוא ידע שאני שם עוד לפני שהתחיל המשחק. הייתי הכתם הלבן בנוף הצבעוני שלו. הייתי ה"אחר". נועם השקט, המוזר, זה שיושב בצד וכותב במקום לרוץ, זה שלא מתיישר לפי הקודים הברורים של גבריות שהיישוב הזה קידש.

הוא חייך. זה לא היה חיוך של שלום. זה היה חיוך של טורף שזיהה תנועה בשיחים. הוא החזיק את המבט שלי עוד שנייה אחת ארוכה מדי, גורם לי להרגיש חשוף, קטן, ושקוף לגמרי, ואז הסתובב חזרה למגרש.

"כדור אליי!" הוא צעק, והמשחק התחדש.

הורדתי את העיניים למחברת. הלב שלי דפק בקצב לא סביר. ניסיתי לכתוב: הוא רעש וצלצולים. הוא קליפה ריקה. אבל ידעתי שזה שקר. הוא לא היה ריק. הוא היה מלא מדי. מלא בכוח, בזעם, ובמשהו אפל שמשך ודחה אותי באותה עוצמה.

"אתה שוב בוהה בו."

הקול הגיע משמאלי, קריר ומפוכח. נטע.

לא הייתי צריך להסתובב כדי לדעת שהיא שם. תמיד היה לה ריח של סבון כביסה נקי וטושים פרמננטיים. היא הייתה היחידה שהעזה לחדור למרחב האישי שלי בלי לבקש רשות, והיחידה שהרשיתי לה.

"אני לא בוהה," מלמלתי, סוגר את המחברת בהגנתיות. "אני משקיף. יש הבדל."

"כן, בטח," היא התיישבה לידי, רגליה הארוכות משתלשלות מהטריבונה. היא לבשה גופייה פשוטה ומכנסי ג'ינס קצרים, השיער המתולתל שלה אסוף ב"גולגול" מרושל בקודקוד. נטע הייתה חידה בנאות בנימין. יפה בצורה לא מתאמצת, חכמה מדי בשביל םרוב הבנים בשכבה, ובעלת לשון חדה כתער. היא הייתה הדבר הכי קרוב לחברה שהיה לי, למרות - ואולי בגלל - שהיא הייתה היחידה שידעה לקרוא אותי באמת.

"הוא בלתי נסבל היום," היא אמרה, מצביעה בסנטרה למטה. "הטיול השנתי הזה מוציא ממנו את המיץ של השתן לראש. הוא בטוח שהוא הולך לכבוש את המדבר, או לפחות לספח אותו."

"שיבושם לו," אמרתי, מנסה להישמע אדיש. "אני מתכנן להיות באוטובוס המאסף, עם האוזניות, ולקוות שהמדבר יבלע אותי לשלושה ימים."

"אין סיכוי," נטע גיחכה. "הוא בונה את השיבוצים לחוליות. שמעתי אותו מדבר עם המרכזת שכבה. הוא אמר שהוא לוקח 'אחריות אישית' על המקרים הבעייתיים."

הבטן שלי התהפכה. "אני לא מקרה בעייתי."

"בשבילו אתה כן," היא אמרה בשקט, מביטה בי ברצינות. "אתה האנומליה, נועם. אתה הדבר היחיד שהוא לא מצליח לפצח, וזה מטריף אותו. הוא רגיל שכולם או מפחדים ממנו או מאוהבים בו. אתה... אתה פשוט שם. שותק. כותב. מתבונן."

"אני שונא אותו," לחשתי. המילים יצאו החוצה צורבות כמו חומצה. "אני שונא אותו ברמות שקשה לי לתאר."

"אני יודעת," נטע נאנחה. "אבל יש גבול דק, אתה יודע. בין שנאה לאובססיה."

למטה במגרש, המשחק הסתיים. יוני עמד במרכז המעגל, נוטף זיעה, שופך על עצמו מים מבקבוק פלסטיק מעוך. המים זרמו על פניו, על צווארו, מרטיבים את השיער שנדבק למצח. הוא ניער את הראש כמו כלב רטוב, טיפות ניתזו לכל עבר, נוצצות בשמש השוקעת. היתה בזה חייתיות גולמית, כמעט פורנוגרפית. הוא צחק ממשהו שגלעד אמר, צחוק עמוק ומתגלגל שעלה עד אלינו.

"בוא נלך," אמרתי פתאום, מרגיש מחנק בגרון. "אני צריך אוויר שלא הגיע מהריאות שלו."

אספתי את הדברים שלי ומיהרתי לרדת במדרגות הבטון. נטע מיהרה אחריי. "חכה, נועם! אל תברח."

אבל הייתי חייב לברוח. הנוכחות שלו מילאה את כל החלל. הבעיה הייתה שהיציאה מהמגרש עברה, בהכרח, דרך אזור הברזיות והמלתחות הפתוחות למחצה. דרך הטריטוריה שלו.

ניסיתי ללכת מהר, הראש מושפל, מתרכז באבני המדרכה המשתלבות ובכתמי המסטיק השחורים שעליהן. קיוויתי, התפללתי לאלוהים שאני לא מאמין בו, שהם יהיו עסוקים מדי בעצמם. שהם יהיו עייפים. שהם פשוט ייעלמו.

אבל כשעברנו ליד הברזייה, הצל הגדול שלו נפל עליי.

"היי, סופר," הקול שלו חסם את דרכי לא פחות מהגוף שלו. "לאן אתה רץ? קיבלת השראה לשיר חדש?"

עצרתי. האוויר עמד מלכת. הריח שלו הכה בי - תערובת חריפה של מאמץ פיזי, דאודורנט 'אקס' זול ומתקתק, והחום של הגוף שלו שנפלט ממנו כמו תנור. הרמתי את הראש.

הוא עמד שם, חוסם את השביל הצר. המגבת הייתה זרוקה על הכתף שלו, החזה החשוף שלו היה במרחק נגיעה מהפנים שלי. ראיתי את הצלקת הקטנה מעל הפטמה השמאלית שלו, זכר לנפילה מאופניים בכיתה ד'. ידעתי על הצלקת הזאת. ידעתי עליו יותר מדי דברים.

"זוז, יוני," אמרתי. הקול שלי יצא יציב במפתיע, למרות שהברכיים שלי רעדו.

"ואם לא בא לי?" הוא עשה צעד קטן קדימה. זה היה מהלך של שליטה. הוא פלש למרחב האישי שלי, מכריח אותי לסגת או להתנגש בו. לא נסוגתי. נשארתי במקום, קפוא.

"אז אתה תהיה בריון. שוב. שום דבר חדש," אמרתי, מביט ישר לתוך העיניים שלו. הן היו בצבע חום כהה, כמעט שחור עכשיו בצל, עם ניצוצות של משהו מסוכן.

החיוך שלו נמחק. הוא רכן אליי מעט, מנמיך את הקול כך שרק אני - ואולי נטע שעמדה מאחוריי - יכולנו לשמוע.

"אתה חושב שאתה חכם גדול, אה?" הוא לחש. "יושב למעלה ושופט את כולם. נראה אותך בטיול, נועם. נראה אותך בשטח, כשאין איפה להתחבא עם המחברות שלך." הוא הושיט יד, לאט, וכאילו מתוך היסח הדעת, העביר אצבע על הכתף שלי, מנקה אבק דמיוני מהחולצה שלי. המגע היה קל, כמעט לא מורגש, אבל הוא צרב אותי כמו ברזל מלובן. "תכין את עצמך. הולך להיות לך מעניין."

הוא קרץ, קריצה איטית ומרושעת, והלך משם לכיוון המלתחות, החבורה שלו נגררת אחריו בצחוקים רועשים.

נשארתי עומד שם, רועד מזעם ומפחד, ומתחושה נוספת, עמוקה ומבישה יותר, שהתעוררה בבטן התחתונה שלי בכל פעם שהוא היה קרוב מדי.

הדופק שלי עדיין הלם ברקות כשנטע ואני התרחקנו כמה מטרים מהברזייה. האוויר בחוץ התחיל להחליף צבעים, מאפור מאובק של אחר הצהריים לכתום עכור של שקיעה, אבל החום לא נשבר. הרגשתי דביק, מלוכלך, כאילו הנוכחות של יוני השאירה עליי שכבה פיזית שצריך לקרצף.

"הוא פסיכופת," נטע אמרה, בועטת באבן קטנה עם הסנדל שלה. "באמת, נועם. הוא מאבד את זה. מה זה היה הליטוף הזה בכתף? זה היה... דוחה."

"זה היה סימון טריטוריה," אמרתי, מעביר יד עצבנית על המקום שבו האצבע שלו נגעה בחולצה שלי. הבד הרגיש שם אחר. חם יותר. "כמו כלב שמשתין על עמוד."

"איכס," היא צחקה, אבל הצחוק שלה היה קצר ועצבני. "טוב, בוא נזוז. אמא שלי תהרוג אותי אם אני אאחר שוב לארוחת ערב."

התחלנו ללכת לכיוון השער, אבל אז עצרתי. היד שלי גיששה בכיס האחורי של הג'ינס. ריק. הכיס הקדמי. ריק. התיק.

"שיט," סיננתי.

"מה?"

"הטלפון. השארתי אותו במגרש. על הטריבונה."

נטע נאנחה. "אתה רציני? אתה רוצה שאני אחזור איתך?"

הסתכלתי אחורה. המגרש היה כבר ריק מאנשים, אבל האורות במבנה המלתחות דלקו. יוני והחבורה שלו היו שם בפנים. המחשבה לחזור לשם עשתה לי בחילה, אבל המחשבה לאבד את הטלפון - שבו היו שמורים כל הטיוטות, כל השירים, כל העולם הפנימי שלי שלא היה מגובה בשום מקום אחר - הייתה מפחידה יותר.

"לא," אמרתי, מנסה להישמע אמיץ יותר ממה שהרגשתי. "תלכי. אני ארוץ להביא אותו ואחתוך הביתה דרך הפרצה בגדר התחתונה. זה ייקח דקה."

"בטוח?" היא היססה.

"בטוח. הם בטח מתקלחים או משהו. אני אהיה כמו רוח רפאים."

נטע הנהנה, נתנה לי חיבוק קצר והלכה. נשארתי לבד.

לקחתי נשימה עמוקה, ממלא את הריאות באוויר החם והיבש, והסתובבתי חזרה אל גוב האריות.

המגרש היה שקט עכשיו. רק הרוח שרקה דרך החורים ברשת הסל. עליתי במהירות לטריבונה. הטלפון היה שם, מונח על הבטון החם בדיוק איפה שישבתי. חטפתי אותו ודחפתי לכיס. הייתי צריך להסתובב וללכת. הייתי צריך לברוח.

אבל הטבע האנושי הוא דבר מטומטם.

הייתי צמא. הגרון שלי היה יבש כמו נייר זכוכית. הברזייה בחוץ הייתה לוהטת מהשמש. ידעתי שיש קולר מים קרים בתוך המבוא של המלתחות. זה היה היגיון פשוט, הישרדותי. רק להיכנס, לשתות שלוק מים קרים, ולצאת. מה הסיכוי שאיתקל בהם? המלתחות היו מבוך של בטון וחרסינה ישנה.

ירדתי מהטריבונה ונכנסתי למבנה.

המעבר היה חד. מהחושך היחסי של השקיעה בחוץ, לאור פלורוסנט צהבהב ומרצד בפנים. הריח הכה בי מיד. זה היה הריח של גברים. ריח דחוס, כבד ואינטימי של זיעה טריה, בוץ, דאודורנט זול בריח "אוקיינוס" או "ספורט", ואדים של מים חמים שעלו מהמקלחות. הלחות שם הייתה כמעט מאה אחוז. הקירות היו מכוסים בטיפות מים שהתעבו על הצבע המתקלף.

הקולר עמד בכניסה, ליד לוח המודעות הישן. ניגשתי אליו, לחצתי על הכפתור ורכנתי לשתות. המים היו קפואים וטעימים. עצמתי עיניים לרגע, נותן לקור לשטוף את הגרון.

"חשבתי שברחת."

הקול הגיע מתוך ענן האדים. נחנקתי מהמים, משתעל, ומנגב את הפה בבהילות.

יוני עמד בפתח של אזור המקלחות.

הוא היה יחף. הוא לבש רק מגבת לבנה קצרה סביב המותניים. השיער שלו היה רטוב לגמרי, מסורק אחורה, חושף מצח גבוה ועיניים חכמות ורעות. המים מהמקלחת עדיין נצצו על הכתפיים הרחבות שלו, על החזה השרירי, על פס השיער הדקיק שירד מהטבור ונעלם מתחת למגבת.

הוא היה חשוף, פגיע לכאורה, ועם זאת - הוא נראה חזק ומסוכן יותר מאי פעם. הגוף שלו מילא את המסדרון הצר.

"שכחתי את הטלפון," אמרתי, הקול שלי צרוד מהשיעול. "רק באתי לשתות."

"טלפון," הוא חזר על המילה, כאילו היא משעשעת אותו. הוא נשען על המשקוף, משלב ידיים על החזה. השרירים בזרועות שלו נעו מתחת לעור השזוף. "ואני חשבתי שפשוט לא יכולת להתאפק ובאת לראות אותנו."

"אתה חי בסרט, יוני," אמרתי, ופניתי ללכת.

"חכה."

הוא לא צעק. הוא אמר את זה בשקט, אבל היה בזה ציווי מוחלט. עצרתי. לא רציתי לעצור, הרגליים שלי רצו לרוץ, אבל משהו בגוון הקול שלו מסמר אותי לרצפה הרטובה.

הוא התנתק מהמשקוף והתחיל ללכת לעברי. כפות הרגליים היחפות שלו השמיעו רעש רטוב על הרצפה. טפ. טפ. טפ.

"איפה כולם?" שאלתי, מביט מעבר לכתף שלו. היה שקט מדי. רק רעש של מים מטפטפים מברז דולף איפשהו בפנים.

"הלכו," הוא אמר, נעמד מולי. הוא היה גבוה ממני בראש, והקרבה שלו במקום הסגור והלח הזה הייתה מחניקה. "עידו מיהר לחברה שלו. גלעד הלך לאכול. רק אני נשארתי. אני אוהב את השקט של אחרי."

הוא עשה עוד צעד. הייתי עם הגב לקולר. לא היה לי לאן ללכת.

"מה אתה רוצה?" שאלתי. ניסיתי לא להסתכל על הגוף שלו. ניסיתי להסתכל לו בעיניים, אבל זה היה קשה. הנוכחות הפיזית שלו הייתה מסיחת דעת בצורה אלימה. העור שלו פלט חום שהתחרה באדים של החדר.

"אני רוצה להבין אותך, נועם," הוא אמר. "באמת. אתה חי פה, בנאות בנימין. גדלת איתנו בגן. היית איתנו ביסודי. אבל אתה מתנהג כאילו אתה תייר. כאילו אתה מעלינו."

"אני לא מעליכם," אמרתי. "אני פשוט לא... אני לא כמוכם."

"לא כמונו," הוא גיחך. הוא הושיט יד ונגע בקיר שמאחורי הראש שלי, כולא אותי בתוך המרחב שבין הזרוע שלו לגוף הקולר. "מה זה אומר? שאתה יותר טוב? שאתה עדין מדי בשביל ללכלך את הידיים? בשביל להזיע?"

"אני לא מפחד להזיע," אמרתי, מרגיש את הלב שלי דופק בגרון כמו פטיש. "אני פשוט לא נהנה לפגוע באנשים. זה ההבדל בינינו."

העיניים של יוני התכהו. הוא רכן אליי. הפנים שלו היו במרחק סנטימטרים משלי. יכולתי להריח את השמפו שלו, ריח נקי ורענן שעמד בניגוד גמור למתח המלוכלך שבינינו. יכולתי לראות נקודת חן קטנה בצוואר שלו, וריד פועם ברקה.

"אתה חושב שאני נהנה מזה?" הוא לחש. "אתה חושב שאתה יודע מה עובר לי בראש?"

"אני רואה מה אתה עושה," עניתי בלחש. "זה מספיק."

"אתה לא רואה כלום."

הוא הוריד את היד מהקיר ותפס בסנטר שלי. האחיזה שלו הייתה חזקה, אבל לא מכאיבה. היא הכריחה אותי להרים את הראש, להביט בו. האצבעות שלו היו רטובות וחמות.

"תסתכל עליי, נועם," הוא פקד. "תסתכל עליי טוב. אני נראה לך כמו מפלצת?"

הסתכלתי. באותו רגע, בתוך האדים והאור המהבהב, הוא לא נראה כמו מפלצת. הוא נראה כמו יצירת אמנות פגומה. יפה, טראגי, ומפחיד. העיניים שלו חיפשו משהו בעיניים שלי. אישור? פחד? תשוקה?

"אתה נראה כמו מישהו שאיבד את הדרך," אמרתי. המילים יצאו ממני בלי שליטה.

היד שלו קפאה על הסנטר שלי. לרגע, ראיתי סדק במסכה. ראיתי כאב חד, ילדותי. אבל הוא נסגר מיד.

הוא שחרר את הסנטר שלי בתנועת הדיפה קלה, והחליק את היד למטה, אל החזה שלי. הוא הניח את כף היד הפתוחה שלו על החולצה שלי, בדיוק מעל הלב. הוא הרגיש את הדפיקות המטורפות. אין ספק שהוא הרגיש.

"הלב שלך רץ," הוא חייך חיוך קטן, עקום. "אתה מפחד."

"נכון," הודיתי.

"ממה? שאני ארביץ לך?" הוא גלש עם היד למטה, לאט, עד לבטן. "או שאתה מפחד ממשהו אחר?"

השאלה הזאת הייתה תלויה באוויר, כבדה ומסוכנת. המתח המיני התפוצץ בחדר כמו רימון רסס. זה לא היה רמז עדין. זו הייתה התגרות ישירה. הגוף שלי הגיב בבגידה מוחלטת - הרגשתי חום מתפשט בבטן התחתונה, הרגליים שלי נחלשו. שנאתי את עצמי באותו רגע. שנאתי אותו על שהוא יודע ללחוץ על הכפתורים האלה.

הוא עשה צעד נוסף קדימה, מצמיד את הגוף שלו לשלי. המגבת הרטובה שלו נגעה בג'ינס שלי. החזה החשוף שלו נגע בחולצה שלי. החום היה בלתי נסבל.

"תתרחק ממני," לחשתי, אבל לא זזתי. לא יכולתי לזוז.

יוני רכן עוד יותר, השפתיים שלו נוגעות-לא-נוגעות באוזן שלי. "בטיול," הוא לחש, הקול שלו צרוד ורוטט, "לא יהיו קירות להתחבא מאחוריהם. רק אני ואתה והמדבר. תחשוב על זה, נועם. תחשוב על זה טוב הלילה כשאתה במיטה."

הוא נשך את תנוך האוזן שלי. נשיכה קטנה, חדה, מהירה. זה כאב, וזה היה הדבר הכי אירוטי שקרה לי בחיים.

לפני שהספקתי להגיב, הוא נסוג לאחור. החיוך חזר לפנים שלו, יהיר ומנצח.

"עוף מפה," הוא אמר, מסתובב וחוזר לכיוון המקלחות, כאילו אני לא קיים יותר. "לפני שאני מתחרט וגורם לך לנקות פה את הרצפה."

ברחתי משם.

רצתי החוצה מהמבנה, אל האוויר הלח של הערב, הריאות שלי שואפות בחזירות את החמצן. לא עצרתי עד שהגעתי לגדר ההיקפית, רחוק מהמגרש, רחוק ממנו.

נשענתי על גזע עץ זית עתיק, מנסה להסדיר נשימה. היד שלי רעדה כשהוצאתי את הטלפון מהכיס. הסתכלתי על המסך השחור. הפנים שלי השתקפו בו - סמוקות, מיוזעות, העיניים פעורות.

נגעתי באוזן שלי, במקום שבו הוא נשך אותי. המקום בער.

זה לא היה משחק של חתול ועכבר. זה היה משהו אחר לגמרי. יוני לב־ארי לא רק רצה להציק לי. הוא רצה להיכנס לי מתחת לעור, הוא רצה לשבור את ההגנות שלי, והוא עשה את זה בדרך היחידה שהוא הכיר - באלימות מהולה בתשוקה.

הבנתי אז, בבהירות מפחידה, שהטיול השנתי הזה הולך להיות אסון. אבל באותו רגע, מתחת לפחד ומתחת לשנאה, ידעתי עוד משהו: אני לא יכול לחכות שזה יתחיל.

הלילה ירד על נאות בנימין, אבל החום סירב לסגת. הוא רק שינה מצב צבירה; מהשמש הקופחת של היום ללחות מעיקה, כבדה ובלתי נראית, שעטפה את הבתים כמו ניילון נצמד.

שכבתי במיטה, בוהה בתקרה. השעה הייתה שתיים לפנות בוקר. הבית היה שקט. ההורים שלי ישנו בחדר הסמוך, אבא נחר נחירות קצובות ושקטות, הצליל המרגיע שליווה את ילדותי. אבל אני לא יכולתי לעצום עין.

הגוף שלי היה דרוך. העורף שלי עקצץ, והאוזן... האוזן שלי עדיין בערה במקום שבו השיניים של יוני נגעו בה. זה היה זיכרון פנטום שהפך לתחושה פיזית ממשית. שחזרתי את הרגע הזה במלתחות שוב ושוב בראש. הריח שלו, החום של הגוף, המבט בעיניים. בכל פעם שהגעתי לרגע הנשיכה, הבטן שלי התהפכה בערבוב מחליא ומסחרר של בושה ומשיכה.

איך יכולתי להימשך למישהו שכל מהותו הייתה אלימות? למישהו שייצג את כל מה שתיעבתי ביישוב הזה - הכוחניות, העדר, הבוז לחולשה? וגרוע מזה - איך הוא ידע? כי הוא ידע. ראיתי את זה בעיניים שלו. הוא זיהה את הרעד שלי לא כפחד, אלא כמשהו אחר, והוא השתמש בזה כדי לשלוט בי.

המחנק בחדר נהיה בלתי נסבל. הרגשתי שאני נחנק בתוך המחשבות של עצמי. זרקתי את הסדין הדק, קמתי וגרבתי כפכפים. הייתי חייב לצאת.

יצאתי מהבית בשקט, נזהר שהדלת לא תחרוק. הרחוב היה ריק. פנסי הרחוב הצהובים הטילו כתמי אור חולניים על האספלט. היישוב נראה פתאום זר, מנוכר. ריח של השקייה עלה מהמדשאות, מעורב בריח של דשן ולימון. מרחוק, מהוואדי, נשמעו יללות של תנים. צליל בודד, פראי, שתמיד הזכיר לנו שעם כל הווילות והג'יפים הממוזגים, אנחנו עדיין חיים על הקצה של המדבר.

הרגליים שלי לקחו אותי מעצמן לכיוון הקצה הדרומי של היישוב. שם, מאחורי שורת הברושים שמגן מפני הרוח, נגמר האספלט והתחילה דרך הכורכר שמובילה לגדר ההיקפית. זה היה "השטח המת". המקום שבו בני הנוער היו באים לעשן, לשתות, או סתם לברוח מההורים. בשעה כזו, הנחתי שאהיה שם לבד.

טעיתי.

כשהתקרבתי לספסל העץ הישן שצפה אל השדות החשוכים, שמעתי רעש מנוע חרישי. לא של מכונית. משהו קטן יותר, עצבני יותר.

עצרתי בצל של הברושים.

על שביל העפר, ממש ליד הגדר, עמד טרקטורון "ריינג'ר" ירוק כהה. המנוע היה כבוי, אבל הפנסים הקדמיים דלקו באור חלש, מאירים את הקוצים היבשים ואת גדר התיל. על מכסה המנוע ישב מישהו.

הצללית הייתה מוכרת מדי. הכתפיים הרחבות, הישיבה השפופה קצת, הראש המוטה לאחור.

יוני.

הוא ישב שם לבד, מול החושך המוחלט של המדבר. הוא לבש סווטשירט אפור גדול עם קפוצ'ון, למרות החום. ביד אחת הוא החזיק סיגריה. ראיתי את הנקודה הכתומה מתלהטת בחושך כשהוא לקח שאיפה ארוכה ועמוקה. הוא לא עישן כמו מי שנהנה מזה; הוא עישן כמו מי שזקוק לזה כדי לנשום.

הייתי צריך להסתובב וללכת. המפגש במלתחות היה טרי מדי, מסוכן מדי. אבל משהו החזיק אותי שם. משהו בשפת הגוף שלו. הוא לא נראה כמו המלך של השכבה עכשיו. הוא נראה... קטן. בודד מול האינסוף השחור הזה.

עשיתי צעד אחורה, ודרכתי על ענף יבש.

קראק.

הרעש נשמע כמו ירייה בשקט של הלילה.

יוני הסתובב מיד. התנועה הייתה חדה, אינסטינקטיבית. "מי שם?" הקול שלו היה דרוך, נמוך.

יצאתי מהצללים. לא היה טעם להתחבא. "זה אני."

הוא כיווץ את העיניים, מנסה לזהות את הדמות בחושך. כשהתקרבתי לאור הקלוש של הפנסים, הבעת הפנים שלו השתנתה. המתח ירד קצת, אבל החומות חזרו למקומן.

"נועם," הוא אמר. זה לא היה לעג, זו הייתה עובדה יבשה. "מה אתה עושה פה? הלכת לאיבוד בדרך לשירותים?"

"לא הצלחתי לישון," אמרתי, נעמד במרחק בטוח ממנו. "ואתה?"

הוא גיחך, צליל יבש וחסר הומור. "אני אף פעם לא ישן." הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה, והעשן יצא מפיו עמוד דק ולבן שנעלם בשמי הלילה. "השקט בבית רועש לי מדי."

המשפט הזה תפס אותי לא מוכן. ידעתי על מה הוא מדבר, או לפחות חשבתי שידעתי. הבית של משפחת לב־ארי היה מוזיאון לזכר הבן הבכור, יואב, שנהרג בצבא לפני שלוש שנים. החדר שלו נשאר בדיוק כמו שעזב אותו. התמונות שלו היו בכל מקום. יוני חי בצל של רוח רפאים. גיבור מת שתמיד יישאר מושלם, צעיר ומבטיח, בעוד יוני נשאר כאן, חי, מזיע, ומלא פגמים, צריך למלא נעליים גדולות מדי.

"אסור לעשן פה," אמרתי, סתם כדי להגיד משהו.

"תקרא למשטרה," הוא ענה באדישות. "או לרבש"ץ. אבא שלי ישמח לשמוע שתפסת אותי."

הוא זרק את הסיגריה על האדמה ורמס אותה עם העקב של המגף הצבאי שלו (הוא תמיד הלך עם נעלי הרים או נעלי עבודה, כאילו הוא מוכן לקרב בכל רגע).

התקרבתי עוד קצת. הסקרנות גברה על הפחד. "אתה בונה את המסלול לטיול?" שאלתי, מצביע על מפה טופוגרפית שהייתה מונחת לידו על מכסה המנוע.

"משהו כזה," הוא הביט במפה במבט עייף. "מישהו צריך לוודא שלא תלכו לאיבוד ותמותו מהתייבשות. המורים האלה... הם לא מבינים כלום בשטח. הם חושבים שהמדבר זה תפאורה של נשיונל ג'יאוגרפיק. הם לא מבינים שהוא חי. שהוא רעב."

הוא דיבר על המדבר כמו על יצור חי. הייתה בקול שלו יראת כבוד, מהולה בפחד ומשיכה. זה הזכיר לי את הדרך שבה הוא דיבר אליי במלתחות.

"למה אתה לוקח את זה על עצמך?" שאלתי. "למה אתה צריך להיות המפקד של כולם כל הזמן?"

יוני הרים את הראש והביט בי. העיניים שלו היו עייפות, אדומות בקצוות. בחושך הזה, בלי הקהל, בלי עידו וגלעד, הוא נראה פתאום מבוגר מגילו בעשור.

"כי אם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה," הוא אמר בשקט. "וכי..." הוא עצר, היסס לרגע, ואז המשיך, כאילו הוא מדבר לעצמו. "כי כשאני עסוק, אני לא חושב."

"על מה?"

"על זה שכל הדבר הזה," הוא הניף יד רחבה שכללה את היישוב, את הגדר, את החיים שלנו, "זה סתם בולשיט אחד גדול. שאנחנו משחקים בנדמה לי עד שיגיע תורנו לחטוף כדור."

דממה השתררה בינינו. רק המנוע המתקתק של הטרקטורון המתקרר והרוח שנשבה דרך הגדר הפרו את השקט. הרגשתי צביטה בחזה. בפעם הראשונה, ראיתי את הסדק בשריון שלו. ראיתי את הייאוש הקיומי שהסתתר מאחורי היהירות והשרירים. הוא פחד. הוא פחד למות כמו אח שלו, והוא פחד לחיות בצל שלו.

"אתה לא חייב להיות הוא, אתה יודע," אמרתי. המילים יצאו ממני בלחש, מסוכנות.

הגוף של יוני נדרך מיד. הקסם נשבר. הוא קפץ מהטרקטורון ונחת על הקרקע מולי, זועם.

"אל תדבר עליו," הוא סינן, הקול שלו חזר להיות מאיים, חותך. "אל תעיז להזכיר אותו. אתה לא יודע כלום, נועם. אתה יושב בחדר שלך וכותב שירים יפים, אתה לא מבין כלום על העולם האמיתי. על האחריות."

"אני מבין יותר ממה שאתה חושב," התעקשתי, למרות שנרתעתי אחורה מהזעם שלו.

"אתה לא מבין כלום!" הוא צעק, ואז הנמיך את הקול ללחישה ארסית. הוא התקרב אליי, דוחק אותי אל הגדר. הרשת הקרה ננעצה לי בגב. "אתה חושב שאתה רואה אותי? אתה רואה רק מה שאני נותן לך לראות. אתה רואה את ה'ערס', את ה'בריון'. זה נוח לך. זה מסדר לך את העולם בטוב ורע."

הוא היה קרוב מדי. שוב. כמו במלתחות. אבל הפעם, לא היה שם משחק מיני מוחצן. הייתה שם נואשות. הוא רצה שאני אבין, ובו זמנית רצה להשתיק אותי.

"אני רואה שאתה כואב," אמרתי, מביט ישר לתוך העיניים שלו. "וזה מפחיד אותך שמישהו רואה את זה."

יוני קפא. היד שלו, שהייתה מונפת באוויר, רעדה. הוא הביט בי, והמבט שלו נע בין זעם לתדהמה. לרגע אחד, חשבתי שהוא הולך להרביץ לי. הכנתי את עצמי למכה.

אבל המכה לא הגיעה.

במקום זה, הוא שמט את היד. הכתפיים שלו צנחו. הוא נשף אוויר ארוך, כאילו כל האוויר יצא לו מהמפרשים.

"אתה מעצבן אותי, נועם," הוא אמר, אבל לא היה בזה כעס יותר. רק עייפות גדולה. "אתה נכנס למקומות שלא הזמינו אותך אליהם."

"אולי," אמרתי.

הוא הביט בי עוד רגע ארוך, סורק את הפנים שלי בחושך. ואז, במפתיע, הוא הושיט יד ונגע שוב באוזן שלי. באותה אוזן שהוא נשך. האצבעות שלו היו מחוספסות, ריח של טבק דבק בהן. הוא ליטף את התנוך בעדינות מוזרה, כמעט לא רצונית.

"זה עוד כואב?" הוא שאל בלחש.

הנשימה שלי נעתקה. "קצת."

"יופי," הוא אמר, והעיניים שלו נצצו באפלה. "שלא תשכח."

הוא משך את היד, הסתובב וקפץ חזרה למושב הנהג של הטרקטורון. הוא הניע את המנוע ברעש שהרעיד את השקט של הלילה.

"לך לישון, שייקספיר," הוא צעק מעל רעש המנוע, חובש את הקסדה שמסתירה את פניו שוב. "מחר מתחיל הטיול. אני הולך לקרוע לך את הצורה."

הוא סובב את הכידון בחדות, האיץ, ונעלם בענן של אבק אל תוך השביל המקיף את היישוב, משאיר אותי לבד בחושך, עם הלב הדופק ועם ההבנה שהמלחמה בינינו היא כבר מזמן לא רק על כוח או מעמד חברתי. היא על משהו עמוק הרבה יותר.

הוא היה פצוע, ואני הייתי היחיד שהעז לגעת בפצע. והטיול השנתי הזה, הבנתי בצמרמורת, הולך להיות המקום שבו הפצע הזה ייפתח לגמרי, ושנינו עלולים ליפול פנימה.

הבוקר שלמחרת הגיע מוקדם מדי, כמו סטירת לחי. השמש עדיין לא זרחה במלואה, אבל השמיים מעל נאות בנימין כבר נצבעו באפור־כחול קודר ומאובק. האוויר היה קריר באופן מתעתע, שקט שלפני הסערה.

גררתי את עצמי מתוך המיטה. העיניים שלי שרפו מחוסר שינה. כל הלילה התהפכתי, המפגש בגדר והלחישה של יוני במלתחות ("תחשוב על זה הלילה") התערבבו לי בחלומות הזויים. בחלום אחד הוא חנק אותי, בחלום אחר הוא הציל אותי מנפילה לתהום, ובשניהם התעוררתי שטוף זיעה, עם דפיקות לב שהכאיבו לצלעות.

העמסתי את התיק הגדול על הגב. הוא היה כבד, מלא בציוד שאבא הכריח אותי לקחת ("קח פליז, נועם, המדבר בוגדני בלילה"), אבל הכובד האמיתי היה בבטן. ידעתי שהיום הכל משתנה. יצאנו מהטריטוריה המוגנת יחסית של בית הספר אל "שטח ההריגה" של יוני.

בית הספר נראה כמו שדה קרב של הכנות לוגיסטיות. מסדרונות התיכון היו חסומים בערימות של ג'ריקנים, ארגזי קרטון עם לחמניות, וציוד הגברה. הריח היה תערובת של קפה שרוף מחדר המורים, אבק של תיקים ישנים שהורדו מהבוידעם, והתרגשות עצבנית של מאה שמיניסטים.

נכנסתי לכיתה י"ב 2 באיחור קל. הרעש בפנים היה מחריש אוזניים, אבל ברגע שעברתי את סף הדלת, הרגשתי שהווליום בראש שלי יורד, והפוקוס מתחדד.

המקום הקבוע שלי - השולחן האחרון ליד החלון, המבצר הקטן שלי - היה תפוס.

יוני ישב שם.

הוא לא סתם ישב; הוא כבש. הוא ישב על השולחן עצמו, רגליו במגפי הטיולים הכבדים מונחות על הכיסא שלי. הוא לבש חולצת סוף מסלול גזורה של אחיו, חושפת זרועות שריריות ושזופות, ומשקפי שמש היו תלויים על הצווארון שלו. מסביבו עמדו עידו, גלעד ושאר "חצר המלוכה", צוחקים בקולי קולות ממשהו שהוא אמר.

הוא נראה רענן, חזק, ושולט. לא היה זכר ליוני השבור והבודד שראיתי על הטרקטורון בלילה. המסכה חזרה למקומה, הדוקה מתמיד.

"בוקר טוב, נסיך," הקול שלו חתך את הרעש בכיתה כמו סכין. פתאום, כולם השתתקו. העיניים הופנו אליי. הם הריחו דם. "חשבנו כבר הברזת. פחדת לקום?"

התקדמתי לעברם. היד שלי אחזה ברצועה של התיק עד שהפרקים הלבינו. "תזיז את הרגליים שלך, יוני," אמרתי בשקט.

הוא חייך, חיוך רחב ומרושע שחשף שיניים לבנות וישרות. "למה? נוח לי פה. הנוף מהחלון שלך יפה. אני מבין למה אתה יושב פה וחולם בהקיץ כל היום."

"זה הכיסא שלי. והתיק שלך," הצבעתי על קיטבג ענק וצבאי שהיה זרוק על הכיסא, "מפריע לי."

"אז תזיז אותו," הוא אמר, ורכן קדימה, הפנים שלו מתמלאות בהבעה מאתגרת. "אם יש לך אומץ."

הכיתה עצרה את נשימתה. בדרך כלל, ברגעים כאלה, הייתי מסתובב, מוצא כיסא פנוי בשורה הראשונה, ומבליג. זה היה הריקוד הקבוע שלנו. הוא תוקף, אני נסוג.

אבל היום, משהו בי נשבר. אולי זה היה חוסר השינה, אולי הזיכרון של המגע שלו באוזן שלי, אולי העובדה שראיתי אותו בוכה (כמעט) מול המדבר. ידעתי שהוא אנושי. וזה הפך אותו לפחות מפחיד - ויותר מכעיס.

עשיתי צעד אחד מהיר, תפסתי את הרצועה של הקיטבג שלו, ובתנועה אחת חדה ואלימה - העפתי אותו מהכיסא.

התיק הכבד נחת על הרצפה בחבטה רועשת. בקבוק מים שהיה בפנים התגלגל החוצה ונעצר ליד הרגל של עידו.

דממה מוחלטת נפלה על הכיתה. אפילו המזגן נשמע פתאום רועש. אף אחד לא נגע בציוד של יוני לב־ארי. אף אחד לא העז.

יוני ירד מהשולחן. הוא עשה את זה לאט, בתנועה גמישה ומאיימת. החיוך נעלם מהפנים שלו. העיניים שלו, שהיו כהות ומשועשעות קודם, הפכו לקרות. הוא התיישר למלוא גובהו, מטיל עליי צל.

"יש לך ביצים פתאום, אה, שייקספיר?" הוא אמר בקול נמוך. הוא התקרב אליי. "זרקת לי את התיק."

"הוא הפריע לי," אמרתי. הקול שלי רעד, אבל עמדתי במקום. לא נסוגתי.

"גם אתה מפריע לי," הוא לחש, ועשה עוד צעד. הוא פלש למרחב האישי שלי לגמרי. החזה שלו נצמד לשלי. הוא היה חם, מוצק, וגדול. הרגשתי את החום שנפלט ממנו עובר דרך החולצה הדקה שלי. הריח שלו - הריח המוכר והמסחרר הזה של סכנה - מילא לי את הנחיריים.

"תתמודד," יריתי חזרה, מביט ישר לתוך העיניים שלו.

ראיתי את האישונים שלו מתרחבים. לרגע אחד, ראיתי שם את הניצוץ מהלילה. את ההפתעה. אולי אפילו... הערכה? אבל זה התחלף מיד בכעס. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיראות חלש מול כולם.

הוא תפס בחולצה שלי, אוסף את הבד באגרופו ומושך אותי אליו עוד יותר, עד שהאף שלנו כמעט נגע.

"אתה משחק באש, נועם," הוא נהם, השפתיים שלו זזות מילימטרים משלי. למי שהסתכל מהצד, זה נראה כמו הכנה למכת אגרוף. אבל אני הרגשתי משהו אחר. הרגשתי את הרעד ביד שלו. הרגשתי את המתח החשמלי שזרם בינינו, מתח שהיה מורכב משנאה, אבל גם ממשיכה פראית ובלתי נשלטת. "בטיול הזה... אין מורים שישמרו עליך. אין הורים. רק אני."

"אני לא צריך שישמרו עליי ממך," לחשתי, האדרנלין גורם לי להגיד דברים מטורפים. "אתה לא תעשה לי כלום."

הוא צמצם את העיניים. "אתה בטוח?" הוא הנמיך את הקול עוד יותר, ללחישה שהייתה מיועדת רק לי. "כי אתמול בלילה, בגדר... לא נראית לי כל כך גיבור. נראית לי כמו מישהו שרק מחכה שאני אגע בו."

המשפט הזה היה כמו אגרוף בבטן. הפנים שלי בערו. הוא השתמש ברגע הכי פרטי שלנו כנשק.

"עזוב אותו, יוני!"

הצעקה של נטע שברה את הבועה. היא עמדה לידנו, דוחפת את דרכה בין האנשים. "שחרר. אתה פתטי. באמת."

באותו רגע, דלת הכיתה נפתחה והמחנכת, אורנה, נכנסה פנימה בסערה. "מה קורה פה?! לב־ארי! שחרר אותו מיד! מה זה, ג'ונגל?"

יוני שחרר את האחיזה בחולצה שלי, אבל לאט. בהתרסה. הוא החליק את הידיים שלו על החזה שלי, כאילו ליישר את הקמטים שיצר, בתנועה שהייתה חצי ליטוף חצי איום, ומעליבה עד עמקי נשמתי.

"סתם משחקים, המורה," הוא אמר, מסתובב אל אורנה בחיוך המקסים והמזויף שלו, זה שקנה את כולם תמיד. "נכון, נועם? חיבוק פרידה לפני האוטובוסים."

הוא התכופף, הרים את הקיטבג שלו מהרצפה בקלות מעצבנת, וזרק אותו על הגב. כשהוא עבר לידי בדרך לדלת, הוא עצר לשבריר שנייה. הכתף שלו התנגשה בשלי בכוונה.

"תביא בגדים חמים ללילה, משורר," הוא לחש לי באוזן, בדיוק באוזן הכואבת. "יהיה לך קר מאוד לבד."

הוא יצא מהכיתה, החבורה שלו אחריו, משאיר אותי עומד במרכז החדר, רועד, מבוזה, ועם לב שדופק כמו פטיש אוויר.

נטע ניגשה אליי, העיניים שלה סורקות אותי בדאגה. "אתה בסדר? הוא פגע בך?"

"לא," אמרתי, מנסה להסדיר נשימה. "הוא רק... הוא רק מדבר."

"הוא לא רק מדבר, נועם," היא אמרה בשקט, מביטה לעבר הדלת הריקה. "ראית איך הוא הסתכל עליך? זה לא היה שנאה. זה היה רעב." היא הושיטה לי פתק מקופל. "תחזיק. זה השיבוצים לאוטובוסים. הצלחתי לסדר לנו מקום ביחד, רחוק ממנו."

לקחתי את הפתק, אבל הראש שלי היה במקום אחר. המילה "רעב" הדהדה לי במוח. נטע צדקה. היה שם רעב. ומה שהפחיד אותי יותר מהכל - הוא שהרגשתי את אותו הרעב מתעורר בי. הרצון להישבר, להתרסק לתוך הכוח שלו, לראות מה יקרה אם נפסיק להילחם ופשוט... נתנגש.

"יאללה, כולם החוצה! האוטובוסים מחכים!" המורה צעקה.

לקחתי את התיק שלי. הוא הרגיש כבד יותר עכשיו. יצאתי למסדרון, נסחף בזרם התלמידים הצוחקים והצועקים. יצאנו מהבניין הממוזג אל החום של הבוקר. שיירת האוטובוסים עמדה שם, מנועים פועלים, פולטים עשן לבן.

ראיתי את יוני עומד ליד הדלת של אוטובוס מספר 1, כמו שומר סף. הוא הרכיב את משקפי השמש, ידיים שלובות, בודק כל מי שעולה. כשהוא ראה אותי מתקרב, הוא לא זז. הוא רק הטה את הראש מעט הצידה.

ידעתי שברגע שאעלה על האוטובוס הזה, אין דרך חזרה. נאות בנימין נשארת מאחור. החוקים נשארים מאחור. במדבר, כמו שהוא אמר, אין קירות ואין מסכות.

הישקתי מבט אחרון לעבר הבית, נשמתי עמוק את האוויר המאובק, ועליתי למדרגה הראשונה של האוטובוס.

המשחק האמיתי התחיל.

אהבתם את הפרק?
הרגשתם את המתח, את הדופק שעולה, את ה־“רגע” שבו משהו מתחיל לזוז מתחת לפני השטח?

זו רק ההתחלה.

הקשר בין נועם ליוני עומד להיכנס לשטח שבו אין חוקים ברורים, אין קירות להתחבא מאחוריהם – ורק המדבר יודע לאן זה הולך באמת.

אם אתם רוצים לדעת איך זה מתפתח, מה קורה בטיול, ואיך הסיפור הזה באמת מסתיים - אני מזמין אתכם להיות חלק מהדרך ולתמוך בקמפיין גיוס ההמונים שלי להוצאת הספר "מה שנשאר בינינו" אל האור, ולהפוך את הסיפור הזה מספר דיגיטלי למציאות מודפסת שאפשר להחזיק ביד.

כי יש סיפורים שלא נועדו להישאר בין הקבצים.  יש סיפורים שנועדו לצאת לאור. הקישור לתמיכה מחכה לכם כאן ↓