כשהרוחניות מתעתעת בנו

רוחניות אמורה לפתוח את הלב. אבל לפעמים - היא גם עלולה לעוור.

אנחנו שומעים משפטים כמו:

“הכול קורה לטובה”

“צריך רק לחשוב חיובי”

“אל תתמקד בכאב”

“הכול זה אנרגיה”

“אל תוריד את התדר”

והמשפטים האלה, שבבסיסם יש אמת, עלולים להפוך עם הזמן למסך שמכסה כאב אמיתי.

כי לא כל כאב נעלם כשמדלגים מעליו עם אור.

רוחניות כבריחה עדינה

לפעמים אנחנו משתמשים ברוחניות כדי:

לא להרגיש כעס

לא לפגוש אשמה

לא לעבד אובדן

לא להתעמת עם גבולות

לא להודות בפחד

לא לקחת אחריות

אנחנו עוטפים את הקושי במילים יפות, אבל הלב - לא מתבלבל.

כאב שלא קיבל מקום - לא נעלם. הוא רק מחכה להזדמנות עמוקה יותר לדבר.

חיוביות שהופכת להכחשה

חשיבה חיובית היא כלי נפלא. אבל כשהיא הופכת לדרישה תמידית להיות “באור” - היא הופכת ללחץ.

אסור להיות: עצוב, כועס, מתוסכל, מקנא, שבור

וכך נוצרת בושה חדשה - בושה על רגש אנושי.

אבל רוחניות אמתית לא דורשת מאיתנו להיות מושלמים.

היא מזמינה אותנו להיות אמיתיים.

מתי נדע שהרוחניות מתעתעת

כמה סימנים שיכולים לרמוז על כך:

כשלא מרשים לעצמנו לבכות

כשאנחנו מפחדים להודות בקושי

כשאנחנו שופטים אחרים “שאינם בתודעה”

כשאנחנו בורחים מכל עימות בשם “שלום”

כשאנחנו מצטטים תובנות במקום להרגיש

כשאנחנו חשים ניתוק מהרגש

אלו סימנים לא לרוחניות עמוקה - אלא לרוחניות שחותכת את הקשר עם הלב.

רוחניות של אמת מתחילה בכאב

רוחניות אמתית לא מפחדת מ: דמעות, אובדן, פחדים, קנאה, שבר, בלבול

להפך - היא נכנסת לשם ברכות.

כי רק דרך המקומות שאנו פוחדים לפגוש - נולדת חמלה אמיתית.

ריפוי לא מתחיל בהכחשה. ריפוי מתחיל בהסכמה להרגיש.

ההבדל בין אור מזויף לאור אמיתי

אור מזויף: ממהר, לוחץ, מפחד מהחושך, מבטל רגשות, דורש להיות תמיד “גבוה”

אור אמיתי: סבלני, עדין, מוכן לשבת גם בתוך כאב, לא מבטל רגשות, לא מפחד מחושך, יודע שחושך ואור הם חלק מאותו מסע

האור האמיתי לא דוחק אותנו להשתנות - הוא מחכה שנבשיל.

לשוב לרוחניות שמחוברת ללב

רוחניות שלא מחוברת ללב - היא רעיון.

רוחניות שמחוברת ללב - היא חיים.

היא מרשה לנו: ליפול ולקום, לכעוס ולהירגע, לבכות ולצחוק, להתבלבל ואז להתבהר, לא לדעת ואז לגלות

וכשאנחנו חוזרים לרוחניות כזו - פשוטה, אנושית, נושמת - אנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו, ומתחילים באמת לפגוש את האור.