כשהלב כבר מפחד

לפעמים אנחנו חושבים שפחד הוא עניין של הראש, אבל האמת?

הפחד הכי עמוק נמצא דווקא בלב.

הלב זוכר:

את הרגעים שלא חיבקו בזמן

את המילים שפצעו

את הנטישות שלא ציפינו להן

את התקוות שלא התממשו

את החיבוק שלא הגיע

את האהבה שלא הייתה הדדית

ואז - כשהוא מזהה רמז קטן לאותו כאב - הוא מתכווץ. מגן על עצמו. נסגר.

לא מפני שלא רוצה לאהוב, אלא מפני שרוצה לשרוד.

כשהלב מפחד - הוא לא טועה

פחד הוא לא חולשה. הוא מנגנון הגנה.

הלב אומר:

“פעם זה כאב יותר מדי.”

“אני לא בטוח שאעמוד בזה שוב.”

“אני לא מאמין שאפשר לסמוך.”

“אני לא רוצה לתת את כל מה שיש לי… וליפול.”

הפחד הוא אות. הוא לא אומר “אל תאהב”. הוא אומר: “בבקשה, תהיה עדין איתי.”

חומות שנבנות משקט

כשאנחנו מפחדים - אנחנו לא תמיד בונים חומות ברעש.

לפעמים הן נבנות בשקט:

פחות פתיחות

פחות שיחות עמוקות

פחות יוזמה

פחות חשיפה

יותר הימנעות

יותר ספקות

יותר זהירות

בחוץ אנחנו נראים רגועים, אבל בפנים - הלב עומד על המשמר.

למה הלב מסרב להיפתח?

לא בגלל שאין אהבה.

לא בגלל שאין רצון.

לא בגלל שאין רגש.

אלא בגלל:

חוויות עבר שלא עיבדנו

פחד לאבד שליטה

חוסר אמון שנבנה עם השנים

יותר מדי אכזבות

פחות מדי ביטחון

פגיעות שלא זכתה להגנה

הלב רוצה להיפתח - אבל רק אם יידע שלא ייפגע שוב כמו אז.

הדרך לפתוח את הלב מחדש

לא בכוח. לא בלחץ. לא בציפייה שמישהו “ישחרר” אותנו מעצמנו.

הלב נפתח כך:

במגע עדין

בהקשבה כנה

בחיבוק שלא ממהר

בצעדים קטנים

בבחירה שלא לוותר גם כשקשה

בהתקרבות איטית

בהסרה הדרגתית של שכבות הגנה

הלב לא מתרפא מפחד - הוא מתרפא מהתמדה רכה.

מה נמצא מאחורי הפחד

כשהלב סוף־סוף מרשה לעצמו להיפתח קצת, מתגלה שם משהו עדין:

כמיהה גדולה לאהבה

רצון להרגיש שייכות

צורך בחיבוק בטוח

חלום לקשר נקי

רצון להיות מובן

געגוע לתמימות של פעם

הפחד לא מסתיר את החולשה - הוא מסתיר את העומק.

כשהלב חוזר להאמין

זה לא קורה ביום אחד.

זה לא קורה כי מישהו אמר “יהיה בסדר”.

זה קורה כי:

מישהו נשאר

מישהו ראה אותנו באמת

מישהו לא נבהל מהפחד

מישהו נתן מקום לצלקות

מישהו לא דרש - רק היה

מישהו אהב אותנו גם כשהיינו סגורים וכשזה קורה, הלב מציץ החוצה, מסתכל ולוחש:

“אולי… אולי אפשר לנסות שוב.”

וכשאנחנו מאפשרים לעצמנו לנסות - החיים נפתחים מחדש.