מי מעריך אותנו באמת

כולנו, בלי יוצא מן הכלל, רוצים דבר אחד פשוט:

להרגיש שרואים אותנו.

לא רק יודעים שאנחנו קיימים - אלא באמת:

רואים את המאמץ

את המחשבה

את הדאגה

את ההשקעה

את הלב

הצורך בהערכה אינו גחמה.

הוא צורך רגשי בסיסי.

כמו אוויר.

למה לפעמים אנחנו מרגישים שלא מעריכים אותנו

לעיתים אנחנו נותנים הרבה - הרבה יותר ממה אנחנו מקבלים בחזרה.

ואז נולדות מחשבות:

“לוקחים אותי כמובן מאליו”

“לא רואים מה אני עושה”

“אם אפסיק - אולי ישימו לב”

“אני תמיד נותן, אחרים רק מקבלים”

הכאב הגדול לא נולד מהנתינה.

הוא נולד מהתחושה שאין לה הד.

הערכה אמיתית לא תמיד עושה רעש

לא כל הערכה באה במחמאות גדולות.

לפעמים היא מופיעה דווקא בדברים הקטנים:

הודעה קצרה בזמן הנכון

הקשבה בלי לקטוע

הזמנה אישית

מבט שמבין

התעניינות אמיתית

נוכחות כשקשה

מי שמעריך אותנו באמת לא תמיד מדבר הרבה - אבל תמיד נמצא כשצריך.

מי באמת מעריך אותנו

מי שמעריך אותנו באמת:

לא מנצל את הטוב שלנו

לא מתרגל לנתינה שלנו

לא מבטל את המאמץ שלנו

לא לוקח אותנו כמובנים מאליהם

לא נעלם כשאנחנו נחלשים

הוא לא שם רק כשנוח.

הוא שם גם כשלא קל, כשאנחנו פחות זוהרים, וכשהלב עייף.

הערכה לעומת תלות

יש הבדל גדול בין:

מי שצריך אותנו לבין מי שמעריך אותנו

מי שצריך - לעיתים גם ינצל.

מי שמעריך - ישמור.

מי שצריך - יופיע כשנוח לו.

מי שמעריך - יופיע גם כשזה דורש ממנו.

גם אנחנו צריכים ללמוד את עצמנו להעריך

לפני שאנחנו שואלים מי מעריך אותנו באמת - כדאי לעצור רגע ולשאול:

האם אנחנו מעריכים את עצמנו

את הדרך שעברנו

את מה שנתנו

את מה שלמדנו

את הגבולות שהעזנו להציב

את הפעמים שבחרנו בעצמנו

כי לפעמים, כשאנחנו לא מעריכים את עצמנו - אנחנו מושכים אלינו בדיוק את זה.

לבחור להישאר רק במקום שיש בו הערכה

יש רגע בחיים שבו אנחנו מפסיקים להתחנן להיראות.

אנחנו מתחילים לבחור:

בקשרים שבהם מעריכים

בשיחות שבהן מקשיבים

במקומות שבהם לא צריך להוכיח

באנשים שזוכרים להגיד תודה

וביחסים שבהם הלב מרגיש בטוח

כי הערכה אמיתית לא מותירה אותנו עם ספק.

היא מורגשת. בשקט. בעקביות. ובלב.