אדמה מרגיעה את הנשמה

ברגע שכף הרגל נוגעת באדמה,

משהו בגוף נרגע בלי שנבין למה.

האדמה משדרת:

יציבות

רציפות

קיום פשוט

ביטחון קדום

שורשיות

הגוף זוכר את זה.

עוד לפני המודע - הגוף יודע: פה אפשר לנשום.

האדמה לא שואלת מי אנחנו. היא פשוט מחזיקה אותנו.

חיבור שנשכח בעידן המודרני

רוב חיינו מתרחשים היום:

בין קירות

מול מסכים

בתוך רעש

בתוך עומס גירויים

בתוך ניתוק מהטבע

אנחנו כמעט לא הולכים יחפים. לא נוגעים באדמה באמת. לא מרגישים את הקור, החום, הלחות, המרקם.

וכשאנחנו מתנתקים מהאדמה - אנחנו מתנתקים גם מעצמנו.

האדמה כעוגן רגשי

כשאדם מוצף רגשית, חרד, מבולבל או עייף - האדמה הופכת לעוגן.

עצם המגע עם אדמה, חול, עשב או סלע:

מוריד את הדופק

מאזן את הנשימה

משיב תחושת שליטה

מעגן את התודעה

מפחית מחשבות טורדניות

זוהי לא פילוסופיה. זוהי תגובה ביולוגית עמוקה.

האדמה מחזירה אותנו לכאן.

למה הנשמה מרגישה בבית בטבע

הנשמה לא נולדה בתוך בתים.

היא נולדה:

תחת שמיים פתוחים

ליד מים

מול הרים

בין עצים

בתוך מרחבים

כשהנשמה פוגשת טבע - היא מזהה בית.

ולכן:

דמעות יורדות בטיול

השקט מתרחב בים

הלב נפתח מול שקיעה

המחשבות נרגעות ביער

הטבע לא מרפא בכוח.

הוא מרפא בנוכחות.

אדמה ותחושת שייכות

אדמה יוצרת שייכות.

לא רק למקום - אלא לעצמנו.

כשאנחנו נוגעים באדמה אנחנו נזכרים:

שיש לנו גוף

שיש לנו משקל

שיש לנו צורך בשורש

שיש לנו מקום בעולם

האדמה לא דוחפת קדימה.

היא אומרת: אתה בסדר גם כאן.

לתרגל אדמה ביום יום

לא חייבים לנסוע ליער או למדבר כדי לפגוש אדמה.

אפשר להכניס אותה לחיים בפשטות:

ללכת יחפים בגינה או בחוף

לגעת בעציץ

לשבת על סלע

לעבוד עם צמחים

להניח יד על האדמה כשמרגישים מוצפים

לפתוח חלון ולתת לרוח ואור להיכנס

האדמה זמינה תמיד. אנחנו אלו ששוכחים לפגוש אותה.

כשהאדמה מחזירה את הנשמה לעצמה

יש רגעים שבהם שום שיחה לא עוזרת.

שום מחשבה לא מרגיעה.

שום פתרון לא מרגיש מספיק.

וברגע כזה - האדמה כן.

היא לא מבטיחה.

לא מסבירה.

לא מנתחת.

היא פשוט מחזירה אותך לגוף.

ומהגוף - ללב.

ומהלב - לשקט.

ואולי זה כל מה שהנשמה צריכה לפעמים: מקום יציב לנוח עליו.