זיכרונות שבאים לבקר
יש זיכרונות שלא דופקים בדלת - הם פשוט נכנסים.
לפעמים הם מגיעים בריח, לפעמים בשיר, ולפעמים בלי סיבה ברורה.
זהו מאמר על הזיכרונות שלא נועדו להכאיב, אלא להזכיר.
ועל מה שהם מבקשים מאיתנו כשהם חוזרים.
רוב הזיכרונות לא חיים במחשבה היומיומית.
הם שוכנים בשקט, עמוק בפנים.
ואז, בלי התראה מוקדמת:
שיר מתנגן
ריח מוכר חולף
מקום מעורר תחושה
תאריך מתקרב
מילה נאמרת
מבט מזכיר משהו רחוק
והזיכרון עולה.
לא כי חיפשנו אותו - אלא כי משהו בתוכנו היה מוכן לפגוש אותו.
הזיכרון לא חוזר סתם
זיכרון שחוזר - לא תמיד מבקש שנחיה בו מחדש.
לפעמים הוא בא כדי:
להיסגר
להירגע
לקבל הכרה
להשתחרר
להזכיר לנו מי היינו
להראות לנו כמה גדלנו
הזיכרון אינו אויב. הוא שליח.
והוא מגיע בדיוק בזמן שבו הנשמה יכולה להכיל אותו.
זיכרונות טובים וזיכרונות כואבים
יש זיכרונות שמביאים איתם חיוך, ויש כאלה שמביאים דמעות.
שניהם חשובים.
זיכרון טוב מזכיר לנו שהייתה אהבה.
זיכרון כואב מזכיר לנו שהלב שלנו אמיתי.
לא צריך לגרש אף אחד מהם.
הבעיה לא בזיכרון - אלא בהתנגדות אליו.
למה אנחנו מפחדים מזיכרונות
כי זיכרון יכול:
להציף רגש
להחזיר געגוע
לפתוח פצע
לעורר חרטה
להזכיר אובדן
לשבור שקט זמני
אבל זיכרון שלא מקבל מקום לא נעלם.
הוא רק מחפש דרך אחרת להישמע.
כשהוא מקבל הקשבה - הוא נרגע.
לפגוש זיכרון בעדינות
לא צריך לשקוע בזיכרון.
וגם לא צריך לברוח ממנו.
אפשר פשוט:
לנשום
להרגיש
לתת לרגש להיות
לא לנתח
לא לשפוט
לא למהר
לומר לעצמנו: “זה זיכרון שבא לבקר. הוא לא נשאר לנצח.”
וכמו אורח שמקבל תה - גם הוא נרגע והולך.
מה זיכרונות מלמדים אותנו
זיכרונות מספרים לנו:
מה חשוב לנו
איפה הלב היה פתוח
מה כאב באמת
על מה לא ויתרנו
איפה אנחנו מתגעגעים
אילו ערכים ליוו אותנו
מה אנחנו רוצים לשמר
הם לא באים להחזיר אותנו אחורה. הם באים לעזור לנו ללכת קדימה יותר מדויק.
כשהזיכרון משחרר
יש רגע שבו זיכרון חוזר ולא כואב כמו פעם.
ברגע הזה אנחנו מבינים:
שהתרפאנו
שגדלנו
שהלב התחזק
שהעבר כבר לא שולט
שאנחנו נוכחים כאן
הזיכרון בא, מזכיר, ומרפה.
וכשהוא הולך - הוא משאיר אחריו שקט.
כי זה כל מה שהוא ביקש: שנראה אותו, ונמשיך הלאה.
מאמרים דומים
