הפחד שלא יאהבו אותנו

הפחד שלא יאהבו אותנו הוא מהעתיקים שבפחדים.

עוד לפני מחשבה, עוד לפני היגיון, הוא נטוע בגוף.

להיות אהוב פעם היה עניין של הישרדות.

שייכות הייתה חיים.

דחייה הייתה סכנה.

גם היום, עמוק בפנים, הגוף עדיין זוכר.

ולכן הפחד הזה ממשיך לפעול, גם כשאין סכנה אמיתית.

איך הפחד מנהל אותנו בלי שנשים לב

הפחד שלא יאהבו אותנו לובש צורות רבות:

ריצוי

ויתור על רצון

שתיקה במקום אמת

התאמה מוגזמת

הסתרת חלקים מעצמנו

פחד להביע דעה

קושי לומר לא

אנחנו לא קוראים לזה פחד.

אנחנו קוראים לזה נימוס, התחשבות, הסתגלות.

אבל בפנים, הלב יודע.

למה הפחד הזה כל כך חזק

כי הוא נוגע בשאלה הכי עמוקה: האם אני ראוי לאהבה כמו שאני.

לא בגלל מה שאני נותן.

לא בגלל איך שאני נראה.

לא בגלל כמה אני נוח.

אלא פשוט כי אני.

וכשהשאלה הזו לא קיבלה מענה בעבר, הפחד ממשיך לחפש הוכחות.

המחיר של ניסיון להיות אהוב

כשאנחנו מנסים להיות אהובים בכל מחיר, אנחנו משלמים מחיר פנימי.

לאט לאט:

האותנטיות נעלמת

הכעס מצטבר

השמחה מתעמעמת

הקול הפנימי נחלש

תחושת הריק גדלה

ואז מגיעה השאלה הכואבת: אם אוהבים אותי רק כשאני לא אני - האם זו אהבה.

אומץ קטן להיות מי שאנחנו

יש רגע שבו אנחנו מבינים:

הסתרה לא מגינה.

היא רק מעייפת.

האומץ לא מגיע ביום אחד.

הוא מתחיל בצעדים קטנים:

לומר אמת אחת

להציב גבול אחד

להביע צורך

להפסיק להסביר את עצמנו

לבחור בעצמנו פעם אחת

לא כולם יאהבו את זה.

וזה בסדר.

מי שנשאר כשאנחנו אנחנו

כשאנחנו מפסיקים להתאמץ להיות אהובים, משהו מפתיע קורה.

חלק מתרחקים.

אבל מי שנשאר - רואה אותנו באמת.

זו אהבה שלא תלויה בביצוע.

לא מותנית בהתאמה.

לא דורשת מסכה.

זו אהבה שקטה, יציבה, כזו שלא צריך להוכיח לה כלום.

לבחור באהבה שלא מפחדת

הפחד שלא יאהבו אותנו לא נעלם לגמרי.

אבל הוא מפסיק לנהל.

אנחנו לומדים לומר לעצמנו:

גם אם לא כולם יאהבו - אני נשאר.

וכשאנחנו נשארים עם עצמנו, האהבה הנכונה מוצאת אותנו.

לא מתוך פחד. אלא מתוך אמת.