הגוף מדבר אלינו

הגוף אינו פועל נגדנו.

הוא לא מנסה להעניש, ולא “מקלקל לנו את התכניות”.

הגוף מגיב.

הוא מגיב לעומס, לרגש שלא קיבל מקום, למצב שלא מתאים לנו, לגבול שנחצה שוב ושוב.

לפעמים הראש אומר “הכול בסדר”, אבל הגוף אומר משהו אחר לגמרי.

והגוף - בדרך כלל - צודק.

הסימנים הראשונים תמיד עדינים

הגוף כמעט תמיד מתחיל בלחישות:

עייפות לא מוסברת

כאב קטן שחוזר

חוסר שקט

כובד בחזה

קושי להירדם

נשימה שטחית

מתח בכתפיים או בלסת

רובנו מתעלמים מהשלב הזה.

אנחנו עסוקים מדי, ממהרים מדי, חזקים מדי.

וכשלא מקשיבים ללחישה - הגוף נאלץ להגביה את הקול.

כאב כשפה

כאב הוא לא אויב.

הוא שפה.

כאב אומר:

“משהו כאן יותר מדי”

“משהו כאן לא מדויק”

“אני צריך הפסקה”

“עברנו גבול”

“יש רגש שלא קיבל מקום”

הכאב לא מבקש שנילחם בו.

הוא מבקש שנבין אותו.

לפעמים הכאב הוא הדרך היחידה של הגוף לגרום לנו לעצור.

הקשר בין רגש לגוף

רגשות שלא עוברים עיבוד - לא נעלמים.

הם יורדים לגוף.

שם הם יכולים להפוך ל:

לחץ כרוני

כאבי שרירים

בעיות עיכול

כאבי ראש

דופק מואץ

חולשה כללית

תחושת כובד מתמשכת

הגוף נושא את מה שהנפש לא יכלה לשאת לבד.

וברגע שנותנים לרגש מקום - הגוף מתחיל להרפות.

מתי הגוף צועק

יש רגע שבו הגוף מפסיק ללחוש ומתחיל לצעוק.

זה קורה כשאנחנו:

מתעלמים לאורך זמן

חיים בניגוד לעצמנו

נשארים במקום שלא נכון לנו

מרצים על חשבון הבריאות

מפחדים לעצור

לא מקשיבים למה שכבר ברור

הצעקה של הגוף לא באה להעניש.

היא באה להציל.

ללמוד להקשיב מחדש

להקשיב לגוף זה לא דבר מסובך - אבל זה דורש כנות.

זה אומר לשאול:

איפה כואב לי עכשיו

מה אני מרגיש בגוף כשאני עם האדם הזה

איך הגוף מגיב כשאני אומר כן

מה קורה לי כשאני אומר לא

מתי אני מתכווץ

מתי אני נושם עמוק

הגוף לא צריך פרשנות מורכבת. רק הקשבה.

הגוף כשותף לחיים

כשאנחנו מפסיקים לראות בגוף כלי ומתחילים לראות בו שותף - הכול משתנה.

אנחנו חיים מדויק יותר.

בריא יותר.

רגיש יותר.

אמיתי יותר.

הגוף לא דורש שלמות.

הוא מבקש נוכחות.

וכשאנחנו לומדים להקשיב לו באמת - הוא הופך להיות המורה הכי נאמן שיש לנו.