כאב כמצפן פנימי

כאב לא נוחת עלינו סתם. הוא מופיע כשמשהו בחיים שלנו כבר לא מדויק.

זה יכול להיות:

קשר שלא נכון לנו

מקום שאנחנו נשארים בו מפחד

ויתור מתמשך על עצמנו

גבול שנפרץ שוב ושוב

שתיקה במקום שבו היינו צריכים לדבר

הליכה נגד תחושת הבטן

הכאב הוא האיתות הראשון שמשהו מבקש שינוי.

למה אנחנו מנסים להשתיק כאב

הכאב מאיים עלינו כי הוא:

מערער יציבות

מאלץ אותנו לעצור

דורש הקשבה

מזיז אותנו מהמוכר

פותח שאלות קשות

לכן אנחנו ממהרים:

להסיח את הדעת

להקטין

להדחיק

לטשטש

“להיות חזקים”

אבל כאב שלא מקבל מקום - לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

הכאב מצביע על ערך חשוב

כאב תמיד קשור למשהו שחשוב לנו.

אם לא היה אכפת - לא היה כואב.

הכאב מגלה לנו:

מה יקר לנו

איפה הלב מושקע

איזה ערך נפגע

איפה ויתרנו על עצמנו

מה אנחנו באמת צריכים

במובן הזה, הכאב הוא לא חולשה - הוא עדות לאכפתיות.

להקשיב בלי להישאב

להקשיב לכאב לא אומר לשקוע בו.

זה אומר:

לעצור

לשאול

להרגיש

לא למהר לפתור

לא לברוח

לא להאשים

לשאול בעדינות: “מה אתה מנסה להראות לי?”

ברגע שנותנים לכאב קול - הוא כבר לא צריך לצעוק.

כאב ככיוון ולא כעונש

יש הבדל גדול בין: כאב כעונש לבין כאב ככיוון

כאב כעונש משתק.

כאב ככיוון מניע.

הוא מסמן:

לאן לא

איפה הגבול

ממה להתרחק

ומה מבקש שינוי

הוא לא אומר לנו מה לעשות - אבל הוא אומר לנו בבירור איפה לא להישאר.

כשהכאב מתחיל להירגע

ברגע שאנחנו עושים תנועה אחת קטנה בכיוון הנכון - הכאב מתחיל להירגע.

לא כי הכול נפתר, אלא כי הגוף והנפש מרגישים ששמענו אותם.

לפעמים זה:

שיחה אחת כנה

החלטה פנימית

הצבת גבול

ויתור על משהו

בחירה בעצמנו

אומץ קטן

הכאב לא צריך להיעלם לגמרי כדי שנדע שאנחנו בדרך.

ללכת עם המצפן שבפנים

החיים לא מגיעים עם מפה ברורה.

אבל יש לנו מצפן פנימי.

והמצפן הזה - מדבר הרבה פעמים דרך כאב.

לא כדי שניסבול, אלא כדי שלא נלך לאיבוד.

כשהכאב מפסיק להיות אויב והופך להיות מורה, אנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו ומתחילים ללכת בכיוון הנכון לנו באמת.