הגוף זוכר הכל
גם כשנדמה לנו ששכחנו, הגוף לא שוכח.
הוא זוכר חוויות, רגשות, רגעים, ומפגשים - גם בלי מילים.
זהו מאמר על הזיכרון השקט שחי בשרירים, בנשימה ובתחושה.
ועל הדרך שבה אפשר להתחיל לשחרר אותו בעדינות.
כשאנחנו חושבים על זיכרון, אנחנו מדמיינים תמונה, סיפור, רגע ברור.
אבל יש זיכרון אחר.
עמוק יותר.
שקט יותר.
זהו זיכרון של הגוף.
הגוף זוכר:
מגע
טון דיבור
פחד
מתח
ריח
תנועה
רגעי איום
רגעי ביטחון
גם אם המחשבה כבר המשיכה הלאה.
למה הגוף שומר זיכרון
הגוף נועד להגן עלינו.
כשהוא חווה משהו משמעותי - הוא שומר מידע כדי שנשרוד.
לכן חוויות כמו:
פחד
אובדן
דחייה
עומס מתמשך
חוסר ביטחון
כאב שלא קיבל מקום
נשמרות לא כסיפור, אלא כתגובה גופנית.
הגוף לא שואל אם זה נעים. הוא שואל אם זה חשוב.
איך זיכרון גופני מתבטא
זיכרונות גופניים יכולים להופיע כ:
כאב חוזר בלי סיבה ברורה
מתח קבוע בכתפיים או בלסת
קושי לנשום עמוק
רתיעה ממגע
עייפות כרונית
דופק מואץ במצבים מסוימים
תחושת איום לא מוסברת
אלה לא “בעיות”. אלה עקבות.
והגוף מבקש שנראה אותן.
למה דיבור בלבד לא תמיד מספיק
שיחה חשובה.
עיבוד קוגניטיבי חשוב.
אבל יש חוויות שקרו לפני שהיו לנו מילים.
ושם - המילים לא תמיד מגיעות.
הגוף מדבר בשפה אחרת:
תחושה
נשימה
תנועה
רעד
כיווץ
הרפיה
כדי לפגוש זיכרון גופני - צריך לפגוש את הגוף עצמו.
להקשיב בלי להציף
הקשבה לגוף אינה חפירה בכאב. היא נוכחות.
זה אומר:
לשים לב איפה הגוף מתכווץ
לאפשר נשימה
לא למהר “לתקן”
לא לדחוף
לא לשפוט
לתת למה שעולה לעלות בקצב שלו
הגוף נפתח רק כשמרגיש בטוח.
והביטחון נוצר בעדינות, לא בכוח.
כשהזיכרון מתחיל להשתחרר
שחרור לא תמיד נראה דרמטי.
לפעמים הוא:
נשימה עמוקה אחת
דמעה שקטה
תחושת הקלה
רגיעה בשריר
שינה טובה יותר
פחות דריכות
יותר נוכחות
הגוף לא מבקש שנחזור אחורה. הוא מבקש שנפסיק להחזיק לבד.
הגוף כבן ברית
ברגע שאנחנו מבינים שהגוף לא פועל נגדנו - אלא שומר עלינו - משהו מתרכך.
הגוף זוכר הכול, אבל הוא גם יודע לשחרר.
וכשאנחנו מפסיקים להילחם בזיכרון ומתחילים להקשיב לו, הוא מפסיק לצעוק ומתחיל לנוח.
כי בסופו של דבר, הגוף לא מבקש שנכאב. הוא מבקש שנרגיש בטוחים.
מאמרים דומים
