סבא שלי, גיבור שלא הכרתי — לזכר רב-סרן בנימין כהנא ז"ל

ישנם אנשים שהופכים למגדלור של השראה גם מבלי שפגשנו אותם פנים אל פנים.
אורם מאיר על דרכנו, נוכחותם חקוקה בנפשנו — גם אם רק דרך סיפורים, תמונות וחלומות.
כך הוא סבי, רב-סרן בנימין כהנא ז"ל — לוחם, טייס, גיבור אמיתי, שאורו מאיר בי עד היום.

סבא נולד בשנת 1911 ביפו, בארץ ישראל.
הוא נולד אל תוך משפחה ציונית שורשית — נכד למשפחת בלקינד, מייסדי תנועת ביל"ו, ובן לאב אמיץ, אפרים-שמואל כהנא, שהסתנן רגלית ליפו מסואץ במסע נועז של מאות קילומטרים.
בתוך בית כזה, ספוג באהבת הארץ וברוח חלוצית, גדל בנימין.

מילדותו התבלט בשאיפה לפרוץ גבולות:
בצעירותו הצטרף לבית"ר — ושם גילה את אהבתו הגדולה הראשונה: רכיבה על אופנועים.
הוא היה רוכב מיומן, השתתף בתחרויות וזכה להישגים נאים, ואף ייצג את בית"ר באירופה, במשימות שנועדו לקרב את הקהילות היהודיות לרעיון הציוני.

אך אופנועים לבדם לא הספיקו לנפשו השאפתנית.
כהנא הצטרף לשורות אצ"ל —
והשתתף בפעולות אמיצות להגן על היישוב העברי בעת המאורעות.
כשהחל לפעום בלבו החלום לגעת בשמים, פנה אל תחום התעופה.

סבא שלי היה מהדואים הראשונים בארץ, פעיל מרכזי ב"קלוב הארצישראלי לתעופה".
אך כשחסמו בפניו את הדרך לטיסות ממונעות בגלל עמדות פוליטיות, הוא לא ויתר:
במסגרת האצ"ל, היה ממקימי קורס הטיס הראשון בארץ ישראל.
ב-1939, בשדה התעופה בלוד, קיבל את רישיון הטיס מס' 6 מידי הנציב העליון הבריטי — אבן דרך היסטורית אמיתית.

עם קום המדינה, לאחר מאמצים רבים, גויס לחיל האוויר הישראלי.
הוא שירת בטייסות קלות, הדריך טייסים צעירים, והטיס מטוסים בתנאים מבצעיים קשים, לעיתים תחת אש.
ב-1956 עבר להתגורר באילת, שם מונה לטייס הקישור של מפקדת מרחב אילת.

ואז, הגיע מבצע קדש.

ביום השני ללחימה, ב-30 באוקטובר 1956, הוטלה על סבא שלי משימת קישור אל חיילי הצנחנים שהתקדמו לעבר מיתלה.
בעודו טס במטוס קל וחסר מיגון מסוג פייפר, הבחין בזוג מטוסי קרב מצריים מדגם מיג-15, מתקרבים במטרה לתקוף את כוחות הקרקע.

הבחירה שעמדה בפניו הייתה כמעט בלתי אפשרית:
לברוח ולהינצל — או להיכנס לקרב התאבדותי כדי להגן על חיילי הקרקע.

סבא שלי בחר — בלי להסס — להילחם.

הוא עורר את תשומת לבם של מטוסי האויב וגרר אותם לקרב התחמקות אמיץ שנמשך 15 דקות ארוכות.
במהלך הקרב הצליח להרחיק את המיגים מהמטרה המקורית שלהם — ובכך הציל חיי חיילים רבים.
לבסוף, אחד המיגים פגע במטוסו — והוא נהרג.

סבי לא נפל לשווא.
הוא עשה מעשה של הקרבה עילאית.
הוא בחר במודע להעמיד את טובת האחרים מעל חייו שלו.

בעקבות גבורתו יוצאת הדופן, הוענק לו לאחר מותו צל"ש הרמטכ"ל,
ובהמשך, בשנת 1973, הומר הצל"ש לעיטור העוז — אחד העיטורים הגבוהים ביותר במדינת ישראל.

אמא שלי, בתו של סבא, הייתה אז ילדה קטנה.
היא גדלה ללא חיבוקו, ללא קולו — אך לא בלי נוכחותו.
הוא היה שם תמיד — בתמונות, בסיפורים, בגעגועים שלא שככו.

ואני — נקראתי על שמו:
בן-בנימין.
שם שהוא הרבה יותר מהוקרה.
שם שהוא צו פנימי.
להמשיך בדרכו.
לצעוד בעולם הזה עם אומץ, עם יושרה, עם לב פתוח.

ביום הזיכרון הזה, אני מביט אל השמיים ויודע:
סבא שלי שם.
מרחף מעלינו בשמי הנצח.
ציפור חופשית, ששלחה אותנו לחיים — במחיר חייה שלה.

סבא יקר,
אינני שוכח.
לא אותך, לא את דרכך, לא את המורשת שהשארת.

לזכרך, רב-סרן בנימין כהנא ז"ל,
ולזכרם של כל חללי מערכות ישראל —
יהי זכרם ברוך.