צלקות שהופכות לכוח

צלקת מעידה על שני דברים:

קודם היה כאב - אבל אחריו הגיעה רפואה.

הצלקת היא העדות לכך:

שנפלנו וקמנו

שנשברנו והתחברנו מחדש

שנפגענו אבל לא נכחדנו

שהלב שלנו עדיין כאן

היא אינה הזיכרון של המשבר בלבד - היא הזיכרון של הכוח שגילינו בתוכנו.

הכאב שלא נעלם - משתנה צורה

ישנם פצעים שהזמן אמנם מרכך, אבל הם לא נעלמים באמת:

אכזבות עמוקות

בגידות

פרידות

מוות ואובדן

מילים שננעצו

רגעים שלא ידענו לשאת

הצלקת נשארת, אבל הכאב משתנה צורה - מחדירה שורפת לסימן שקט.

וככל שהזמן עובר, הסימן הזה הופך למשהו אחר: לסיפור, לזיכרון, לשיעור, לכוח.

הצלקות שבתוך הנשמה

לא כל צלקת נראית. יש צלקות פנימיות:

פחד להיות לא מספיק

תחושת נטישה

אשם עתיק

שברון לב

ילדות קשה

אובדן שלא דיברנו עליו

אלו צלקות שמסתתרות בשקט, אבל מנהלות לעיתים את חיינו.

ברגע שמאירים עליהן אור עדין - כמו פנס קטן שמכוון לפינה חשוכה - משהו נרגע.

הן מפסיקות לצעוק ומתחילות לדבר.

לראות את הצלקת בלי שיפוט

השלב החשוב ביותר הוא פשוט: להסתכל על הצלקת בלי לשפוט אותה.

לא לומר:

“לא הייתי צריך להיפגע.”

“הייתי צריך להיות חזק יותר.”

“זו אשמתי שהגעתי למצב הזה.”

אלא לומר:

“זה קרה.”

“זה כאב.”

“וזה השאיר סימן.”

קבלה אינה ויתור - היא הבנה שאי אפשר לנהל מלחמה נגד העבר ולהישאר שלווים בהווה.

הפצע שמלמד אותנו מי אנחנו

צלקות אמנם נולדו מכאב, אבל הן מלמדות אותנו ערכים עמוקים:

חמלה

רגישות

עומק רגשי

חוסן

תבונה פנימית

יכולת להכיל אחרים

גבולות בריאים

הערכה לעצמנו

אנשים שעברו פגיעה - יודעים לאהוב בעדינות מיוחדת.

יש להם לב רגיש, אבל בסיס חזק.

להפוך צלקת לכוח

כוח אינו קשיחות. כוח הוא היכולת:

להישבר ולבנות מחדש

להיעלב ועדיין להאמין באהבה

לפחד ועדיין לזוז

לחזור לעצמנו גם כשזה קשה

לא לוותר על הלב

כוח אינו ההיעדר של כאב. כוח הוא המוכנות לשאת את הכאב ולהמשיך לנוע קדימה.

צלקת מוזהבת

בתפיסה היפנית קיים הרעיון של קינסוּגי:

כלי שנשבר - מודבק בזהב. לא מסתירים את השבר. מבליטים אותו.

כי דבר שנשבר והתחבר מחדש - נדיר ויפה יותר.

גם אצלנו זה כך:

הצלקות הן הזהב שמלמד שאהבנו, נפלנו, גדלנו, וגילינו את הדרך לחזור לעצמנו.

ואולי - זהו הכוח הכי גדול שיש.