ללמוד לשחרר אשמה

אשמה היא רגש שמונע מאהבה: אהבה לאחר - או אהבה לעצמנו.

היא אומרת לנו:

“היית יכול לעשות יותר.”

“היית צריך לדעת.”

“עשית טעות שלא נסלחת.”

“את זה כבר אי אפשר לתקן.”

האשמה גורמת לנו להרגיש כאילו טעינו בקיום שלנו - לא רק במעשה.

וזה מה שהופך אותה לכל כך כבדה.

למה אשמה לא מרפאה

הטעייה של האשמה היא פשוטה:

היא גורמת לנו להאמין שאם נתייסר מספיק - נתקן את העבר.

אבל:

אשמה לא מתקנת.

אשמה לא משנה.

אשמה לא מחזירה זמן.

אשמה לא מחזירה אנשים.

היא רק משאירה אותנו שקועים בבוץ רגשי שאי אפשר לזוז בו.

ריפוי אמיתי מתחיל כשאנחנו מפסיקים להעניש את עצמנו על מה שלא ידענו אז.

אשמה נולדת מחוסר שליטה

לפעמים אנחנו מרגישים אשמים בגלל דברים שמעולם לא היו בשליטתנו:

מישהו נפגע כי לא היינו זמינים

לא הבנו בזמן מה מישהו צריך

פעלנו מתוך פחד, בלבול או תמימות

עשינו את הכי טוב שלנו - רק שלא היה מספיק

השפעות של אחרים גלשו אלינו

אשמה היא סוג של אשליה:

היא גורמת לנו לשכוח שהיינו בני אדם במצב אנושי.

להסתכל על עצמנו בעיניים רכות

שחרור אשמה מתחיל ברגע הזה:

שבו אנחנו מוכנים לראות את עצמנו לא דרך עיניי השיפוט אלא דרך עיניי האמת.

לשאול:

האם פעלתי מרוע - או מפחד?

האם ניסיתי לפגוע - או לא ידעתי אחרת?

האם הייתי לבד במצב?

האם הייתי צעיר, חסר ניסיון, עייף, מוצף?

האם ביקשו ממני להיות מה שלא יכולתי להיות?

רוב האשמות הפנימיות מושמעות נגד אדם שלא היה לו סיכוי אמיתי.

עבר אי אפשר לשנות - אבל משמעות כן

אנחנו לא יכולים לערוך את העבר, אבל אנחנו יכולים לשנות את היחס אליו.

העבר לא נועד להכאיב לנו לנצח. הוא נועד ללמד.

אולי מתוך אותה טעות:

למדנו להציב גבולות

למדנו להקשיב

למדנו לאהוב אחרת

למדנו לבקש עזרה

למדנו להיות עדינים יותר

למדנו את הערך של אמת

אשמה הופכת את העבר לכלא. מודעות הופכת אותו למורה.

סליחה עצמית היא מעשה של אומץ

הסליחה לעצמנו אינה אומרת שהכול היה מושלם.

היא אומרת:

אני מוכן לסגור את הדלת הזאת - ולהפסיק להכות את עצמי עליה.

זהו רגע של אומץ רגשי.

אנחנו מפסיקים לחיות בתוך הצלקת ומתחילים לחיות בתוכה עם חמלה.

כי זה מה שהלב באמת צריך - לא הלקאה עצמית, אלא הבנה.

השחרור שמגיע אחרי שנים

כשמשחררים אשמה:

הנשימה נעשית קלה

הגוף מרפה

השינה טובה יותר

הקשרים נהיים ברורים

האהבה זורמת

הפחד קטן

הלב מתרחב

כי סוף־סוף - אנחנו מפסיקים להחזיק משהו שלא שלנו, ומתחילים לחזור לעצמנו.

אשמה לא הופכת אותנו לטובים יותר.

רכות כן.

הכלה כן.

מודעות כן.

אהבה עצמית - הכי כן.

ומהרגע שאנחנו לומדים לשחרר אשמה - החיים הופכים להיות מקום שמותר לנשום בו.