האם הזמן באמת מרפא?
יש שאומרים ש"עם הזמן זה יחלוף" - אבל האם זה נכון?
האם הזמן מרפא, או שהוא רק מאפשר לפצע להתכסות בשכבה דקה?
אולי הזמן לא מרפא - אלא מאפשר מקום לעבודה פנימית שמובילה לריפוי אמיתי.
מאמר על ההבדל בין שכחה לריפוי.
אשליית הזמן המרפא
אנחנו שומעים את המשפט הזה מאז הילדות:
"אל תדאג - הזמן מרפא."
אבל מה אם הזמן לא מרפא - אלא רק מרחיק?
מה אם הכאב לא באמת נעלם - אלא רק מקבל צורה חדשה?
מה אם הפצע לא נרפא - אלא רק מפסיק לדמם?
אולי הזמן אינו רופא.
אולי הוא רק מלווה.
מה הזמן כן עושה?
זמן אינו מוֹחק רגש - הוא משנה את האופן שבו אנחנו נושאים אותו.
עם הזמן:
זיכרונות הופכים פחות חדים
רגשות נעשים פחות צורבים
המרחק מהאירוע מאפשר פרספקטיבה
הנשימה גדלה סביב הכאב
החיים מתווספים על הפצע
הזמן לא מעלים - הוא מדלל.
הריפוי האמיתי אינו פסיבי
האמת היא זו:
הריפוי לא מגיע בזמן שאנחנו מחכים.
הוא מגיע בזמן שאנחנו עובדים.
הריפוי נולד מתוך:
שיחה עם מישהו שמקשיב
בכי שפורץ ברגע בלתי צפוי
כתיבה שמנקה מהלב
טיפול
מודעות
החלטה לשחרר
סליחה - או הסכמה לא לסלוח
קבלה
שינוי תודעתי
הזמן לא עושה את העבודה בשבילנו - הוא נותן מקום לעשות אותה.
כשזמן אינו מרפא - אלא מקפיא
יש אנשים שעברו טראומה לפני 10 או 20 שנה, והם עדיין בתוכה.
לא בגלל שהם חלשים.
בגלל שהם:
לא דיברו
לא עיבדו
לא הרשו לעצמם להרגיש
לא קיבלו תמיכה
או שלא ידעו איך מתמודדים
הזמן אינו מרפא פצע שלא נגעו בו.
הוא משאיר אותו קפוא - עטוף בשקט.
הגוף זוכר גם כשהזמן עובר
כאב רגשי שלא עובד - מתיישב בגוף.
הוא הופך ל:
מתח
עייפות
כאבים
חוסר שקט
פחד סמוי
תגובות לא פרופורציונליות
מחשבות טורדניות
חסימות אנרגטיות
הנפש זוכרת בדרכה, והגוף זוכר בדרכו.
לפעמים הזמן מרחיק אותנו ממה שקרה - אבל הגוף עדיין חי שם.
מה מרפא באמת?
ריפוי מגיע כשאנחנו:
מפנים מקום לרגשות
נותנים לעצמנו רשות להרגיש
מוצאים שפה לכאב
מעבדים את החוויה
מקבלים תמיכה
מסכימים לשחרר ציפיות
מפסיקים לשפוט את עצמנו
לומדים לתת משמעות חדשה למה שקרה
הריפוי האמיתי אינו שכחה - אלא טרנספורמציה.
אנחנו לא נפרדים מהכאב - אנחנו משתנים לידו.
הזמן ככלי - לא כמרפא
הזמן אינו מגדיר את הריפוי - הוא רק נותן לו מרחב.
זמן + מודעות
זמן + תהליך
זמן + הסכמה להרגיש
זמן + אהבה
זמן + חמלה עצמית
זמן + עבודה רגישה
שם נוצרת ריפוי אמיתי.
במילים אחרות:
הזמן אינו מרפא אותנו - אנחנו מרפאים את עצמנו בתוך הזמן.
וזה היופי הגדול - הכאב לא חייב להיעלם כדי שנחיה.
הוא יכול להפוך לסמן, למורה, לעומק.
הריפוי אינו מתרחש כשעוברות שנים.
הוא מתרחש כשאנחנו פוגשים את עצמנו באמת - שם, היכן שכאבנו.
מאמרים דומים
