שורש הנשמה – מאיפה באנו, ולאן אנחנו שואפים לחזור

יש רגעים כאלה שבהם כל השאלות עולות בבת אחת: מי אני באמת? למה דווקא לכאן? למה דווקא עכשיו? למה הדברים קורים כפי שהם קורים, ולמה הלב שלי מתגעגע למשהו שמעולם לא היה כאן באמת?

אבל אולי כן היה.

אולי אנחנו פשוט זוכרים – בלי לדעת שאנחנו זוכרים.
משהו עמוק בנו מהדהד געגוע שאין לו כתובת מדויקת, אבל יש לו שפה. שפה של נשמה. שפה של שורש.

הנשמה שלנו איננה התחלה – היא המשך. היא תנועה. היא רסיס של אור עתיק שנשלח למסע בין עולמות. כל אחד מאיתנו הוא קרן אור שהתגלגלה אל תוך גוף, חוויה, תיקון. לא כדי להוכיח את עצמה, אלא כדי לגלות את עצמה מחדש – בתוך גבולות, בתוך כאב, בתוך אהבה.

שורש הנשמה איננו דבר פיזי. הוא לא נמצא בלב, ולא בראש, ולא מתחת לצלעות. הוא מעבר למקום – אבל תמיד נוכח. כמו תדר קבוע שפועם בכל בחירה שלנו, בכל מחשבה, בכל חלום שמסרב להרפות. לפעמים אנחנו מרגישים אותו דווקא כשהכול שקט. כשאין מוזיקה, ואין קלפים, ואין מילים. רק נשימה. רק תחושת חיבור לשום מקום שהוא גם כל מקום.

יש תקופות שבהן הנשמה מרגישה תלושה, מנותקת, עייפה מהעולם הזה. ואז מתחילה הקריאה לחזור אל השורש. לא אל ילדות מסוימת או מקום גיאוגרפי – אלא אל המקור הרוחני. אל המקום שבו האור שלנו נוצר. אל התחושה הזו שהכול מדויק, גם אם לא הכול מובן.

וככל שאנחנו מתקרבים לשורש, משהו משתנה.
הפחדים מאבדים מכוחם. הצורך לרצות מצטמצם. גם הכעס מקבל פרופורציה.
אנחנו לא צריכים לדעת הכול – רק לזכור. לזכור שאנחנו הרבה יותר מהכאבים שעברנו, מהכישלונות שצברנו, מהשמות שניתנו לנו.

אנחנו תודעה בתנועה. נשמה בתיקון. שורש אחד, שמתפצל למיליון רגעים של חיים.

ויש בזה משהו מנחם:
שלא משנה איפה נלך, ולאן ניפול, ולא כמה פעמים נלך לאיבוד – השורש תמיד שם.
מחכה שניזכר.

ושנחזור הביתה.
גם אם זה בפעם הראשונה.