שישי של שחרור – למה דווקא בסופ"ש הנשמה מבקשת לנוח?

יש רגע בשבוע, רגע עדין, שלא תמיד מבחינים בו.
זה רגע שבו העולם מתחיל להאט – אבל אנחנו עוד לא.
החוץ מכבה את האורות, אבל בפנים – משהו דווקא נדלק.
זה הרגע של יום שישי.

ביום שישי יש אנרגיה מיוחדת, שאי אפשר להסביר אותה במילים – רק להרגיש אותה בנשימה.
זה לא רק סוף שבוע. זו קריאה פנימית.
קריאה לעצור. לשחרר. להניח.
קריאה עתיקה, שזוכרת את השורש שממנו באנו.

במהלך השבוע, אנחנו שוכחים את עצמנו.
אנחנו מתאמצים להוכיח, להספיק, לרצות, להשיג, לשרוד.
הנשמה, שהיא שקטה מטבעה, נדחקת לפינה.
היא לא נעלמת – היא רק ממתינה.
והיא ממתינה לרגע הזה בדיוק – הרגע שבו נפסיק לרוץ.
הרגע שבו נזכר שיש בתוכנו גם מישהו שזקוק למרחב, למים חיים, לנשימה עמוקה שמגיעה עד סוף הבטן.

השישי הזה הוא לא עוד יום.
זה שער.
שער בין החול לקודש, בין עשייה להוויה, בין היש להסכמה לפעמים פשוט לא להיות.

דווקא בסוף השבוע, כשהכול כאילו נגמר – הנשמה מתחילה מחדש.
לא בגדול, לא ברעש, לא בדרמה.
היא פשוט נוכחת.
מבקשת שנשב איתה רגע.
בלי טלפון, בלי מטלות, בלי רשימות.
רק שנשב, נסתכל לה בעיניים, ונאמר:
"שמעתי אותך. אני כאן."

ולפעמים, זה כל מה שהיא צריכה כדי להירפא.

אז ביום שישי הזה – אל תמהר.
הנח את הספוג של השבוע בצד, ופשוט הקשב.
אולי תגלה שהנשמה שלך לא רק רוצה לנוח – היא רוצה לחזור הביתה.