השורשים שלי

יש אנשים שמגלים את המיסטיקה שלהם בגיל מאוחר, במקרה, מתוך ספר או מורה. אצלי זה היה אחרת. אני לא הייתי צריך לחפש רחוק - כי השערים נפתחו לי בבית, על ידי ההורים שלי. לא מתוך תוכנית, לא מתוך אג'נדה, אלא מתוך מה שהם היו באמת. וכשאני מסתכל היום אחורה, אני מבין עד כמה שני העולמות האלה – של אמא ושל אבא - נשזרים בתוכי עד היום.

אני זוכר את עצמי כילד קטן, עומד בצד ומתבונן באמא שלי בערב שבת. השמש כבר שקעה, הבית עטף אותנו בשקט אחר, והיא הדליקה נרות בידיים יציבות, כמו טקס עתיק שהיא קיבלה בירושה. היא תמיד אמרה שזה משהו שלמדה מסבתא שלה, ואני הייתי מוקסם מהבעתה. לא רק מהאש הקטנה שעלתה מהנרות, אלא מהאור שעלה ממנה עצמה. הייתה בה שלווה, משהו שהחדר כולו התכנס סביבו. ואני, ילד קטן, הסתכלתי על זה וידעתי - יש פה משהו גדול יותר מהיומיום, משהו שמחבר בין שמיים וארץ, בין לבבות לאור. באותו רגע לא קראתי לזה "מיסטיקה", לא ידעתי מה זה "רוחניות", אבל הרגשתי שדלת נפתחת. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך אפשר להזמין אור אל תוך החיים עצמם.

ולצד הנרות - היו האבנים. לא על מדפים מסודרים, לא בתצוגה מוזיאונית קרה, אלא פזורות בכל מקום בבית. בין העציצים שאמא טיפחה באהבה, על שידות העץ, בתוך ויטרינות מלאות זוהר. הבית היה מלא בהם, כאילו הקירות עצמם נשמו איתם. האוסף הזה היה של אבא שלי - אוסף הקריסטלים הפרטי שעם הזמן הפך לאוסף הגדול ביותר בארץ. אבל בשבילי זה לא היה "אוסף", זו לא הייתה "אוספנות". זה היה גן עדן של אורות ואנרגיות.

אני יכול לראות את עצמי יושב על הרצפה, ילד קטן שמרים בעדינות אבן ירוקה ומסתכל בה כאילו היא מראה. אחר כך גביש שקוף, אור לבן טהור שנדמה כאילו לוכד את השמש בתוכו. ולפעמים אבן מחוספסת, חומה, רגילה למראה - אבל אני ידעתי שיש לה סוד. האבנים היו כמו חברים שקטים, וכל אחת דיברה בשפה אחרת. אבא שלי היה האוצר שלהן, ואני הייתי הילד שהתאהב בהן מחדש בכל יום.

כך, בלי לדעת, קיבלתי שני עולמות שלמים. מאמא קיבלתי את שערי האור. ממנה למדתי שהחיים לא מסתיימים במה שרואים בעיניים, שיש רובד נוסף, פנימי, נסתר. היא זו שזרעה בי את האמונה שיש מציאות שמעבר למציאות. מאבא קיבלתי את האבן. ממנו ירשתי את החיבור לאדמה, את היכולת להרגיש יופי גם בחומר, להבין שאבן היא לא סתם חפץ - היא נשמה עתיקה, עדות לאינסוף.

שני העולמות האלה נפגשו בתוכי, והם מה שעיצב אותי. אמא עם התפילות שלה, עם האור שהביאה, עם השערים שפתחה לי. אבא עם האבנים, עם העוצמה שהביא אל הבית, עם האוסף שהפך את ילדותי לגן קסמים מלא סודות. וכשאני מסתכל היום על הדרך שלי - על הספרים שאני כותב, על הקריסטלים שאני עובד איתם, על המסרים שאני מעביר לאנשים - אני מבין שכל זה לא צמח משום מקום. זה נולד שם, בבית ההוא, בין הנרות לעציצים, בין התפילות לאבנים.

אני נושא את שניהם איתי בכל צעד. בכל פעם שאני מדליק נר, אני מרגיש את אמא עומדת לידי. בכל פעם שאני מחזיק קריסטל חדש, אני רואה את אבא מחייך מהצד, גאה באוסף שהפך לאהבה שעוברת אלי. אני יודע שאני ההמשך שלהם - לא בדרך אחת, אלא בשילוב. אני החיבור בין האור של אמא לאבן של אבא.

וכשאני כותב את השורות האלה, הלב שלי מתמלא בהודיה. אמא, תודה שלימדת אותי שהאור לא בא מבחוץ - הוא נולד מבפנים. אבא, תודה שהראית לי שאבן יכולה להיות עולם שלם, ושמי שמקשיב לה - שומע את סיפור הבריאה. בזכות שניכם, כל מה שאני עושה היום – אינו רק שלי. הוא גם שלכם.

יש בי שני עולמות, שתי מתנות, שני קולות שחיים בי לעד. ואני, כבן שלכם, נושא אותם הלאה - וממשיך להדליק אור, להחזיק אבן, ולהעניק לעולם את מה שקיבלתי מכם באהבה אינסופית.

“אני הילד שלכם - נושא את הנרות, נושא את האבנים, ומחבר ביניהם למסע אחד של אור ואהבה.”