לאמא שלי – שבעים שנות אור
יש נשמות שלא באמת עוזבות.
הן רק מחליפות צורה - הופכות לאור שמלטף, לרוח שמרגיעה, לזיכרון שפורח גם בלבבות אחרים.
בכל יום הולדת שלך, אמא, אני מגלה מחדש כמה את חיה בי - בקול, במבט, בחום, ובאור שתמיד ידע לגעת.
זה לא רק יום הולדת - זו חגיגת אור לנשמה שהפכה לי למצפן חיים.
אמא יקרה,
אם הייתי יכול - הייתי כותב את המאמר הזה על נייר עשוי אור.
לא כדי שכולם יקראו, אלא כדי שתראי.
כי את, שבחרת להאיר את חיי גם אחרי שהלכת, ראויה ליותר ממילים.
את ראויה למנגינה של נשמה.
שבעים שנות אור
יש מי שחיים שבעים שנה - ויש מי שהופכים לשבעים שנות אור.
את היית מהסוג השני.
כל רגע איתך היה שיעור: איך לחבק בלי מילים, איך להקשיב באמת, איך לראות אור גם במקום שבו כל העולם ראה רק חושך.
ואם יש דבר אחד שלמדתי ממך, אמא - זה שהאהבה לא מסתיימת במוות.
היא פשוט מחליפה צורה, כמו מים שהופכים לערפל, כמו נשימה שהופכת לרוח.
הגעגוע שאינו כואב - הוא מאיר
בהתחלה, אחרי שהלכת, כל זיכרון צרב.
כל ריח של בושם, כל מילה של אחרים.
אבל עם הזמן הבנתי שאת לא נעלמת - את רק משנה מקום.
את עוברת בין השורות של חיי.
בחלום, בשיר, בחיוך של מישהי שדומה לך פתאום ברחוב.
הגעגוע כבר לא שורף - הוא מאיר.
וכשאני מדבר עלייך, אני לא מדבר על מה שהיה. אני מדבר על מה שעדיין יש.
שיעורי הנשמה שלך
את תמיד אמרת - “העולם הוא לא עונש, הוא בית ספר לנשמות.”
ורק עכשיו אני מבין כמה צדקת.
את לימדת אותי שהכאב לא נועד לשבור אותנו - אלא לפתח אותנו.
שלא נמדדים בכמות הפעמים שנפלנו, אלא בכמה אור הצלחנו לשמור בתוכנו גם כשכאב.
ולימדת אותי גם את האמנות החשובה מכולן - לאהוב למרות הכול.
את היית נשמה שמסוגלת לאהוב גם את מי שפגע בה, לראות טוב גם במקומות אפלים, ולחייך למרות העולם.
וזה, אמא, מתנה שאין לה תחליף.
הרגעים הקטנים שנשארו
אני נזכר בך בבקרים, כשתריח של קפה עולה, ובערבים, כשאני מדליק נר אחד ומביט בלהבה.
היא מזכירה לי אותך - שקטה, אבל עם עוצמה שאי אפשר להסביר.
היית אומרת: “תזכור תמיד, בן שלי, כל אש קטנה יכולה להאיר חדר שלם.”
והיום, בכל פעם שאני מדליק נר עבורך - אני לא בוכה.
אני מחייך.
כי אני יודע שאת שם, מחייכת יחד איתי.
שבעים שנות אור - מתנה לעולם
המאמר הזה הוא לא רק לך, אלא גם לכל מי שאיבד אם, אח, אהבה או נשמה קרובה.
זה מסר על נוכחות שאינה נמדדת בגוף.
כי נשמות כמו שלך, אמא, לא הולכות לשום מקום.
הן רק הופכות למוזיקה של החיים.
לניצוץ שמחיה לבבות אחרים.
את חיה בי, את חיה בארנון, את חיה באלון
ואני מאמין שאת גאה - לא בגלל מה שאני עושה, אלא בגלל שאני ממשיך לאהוב.
טקס קטן ליום הולדתך
בערב יום הולדתך, אדליק נר לבן, אשים לידו את אבן הרוז קוורץ, ואומר בלב:
"תודה, אמא, על כל מה שלימדת אותי גם כשלא היית צריכה לדבר.
על אהבה שאין לה תנאי, על חסד שאין לו סיבה, ועל אור שאין לו סוף."
ואז, אעצום עיניים ואדע - את כאן.
כמו תמיד.
לא מאחורי הזמן, אלא ממש בתוך הרגע.
לאמא שלי, אפרת כהנא - שבעים שנות אור הן רק ההתחלה של נצח אחד ארוך של אהבה.
הלכת בגוף, אבל נשארת באור.
והאור הזה, אמא, ימשיך להאיר דרכי - בכל מילה, בכל לב, בכל נשימה.
המאמר נכתב לכבוד יום ההולדת ה- 70 לנשמת האור הגדולה מכולן – אפרת כהנא ז"ל
מאמרים דומים
