השקט שלפני השחרור

היום, 733 ימים מאז אותו בוקר ארור של ה־7 באוקטובר 2023,

יום שבו האדמה רעדה, השמים השתתקו והלב של עם שלם נסדק - נחתם ההסכם שבין ישראל לחמאס.

והפעם, לראשונה מזה למעלה משנתיים של דם, דממה וגעגוע, נשמע בארץ שקט שלא הכרנו זמן רב.

זה לא שקט של ניצחון, וגם לא של סיום - זה שקט של נשימה ראשונה אחרי סערה.

הרגע שבו היקום כולו עוצר לרגע, מצמצם את עיניו ומתבונן בנו מלמעלה, שואל בלחש:

“האם הפעם תלמדו? האם הפעם תשמרו על האור?”

בין אש לצל

האש שכילתה שדות, בתים ונשמות - כבתה לאט, כמעט בחוסר אמון.

יש שיירים של כאב, פצעים פתוחים, שמות שעדיין מחכים לשובם הביתה.

אבל מתחת לכל זה, כמו ניצוץ שלא ויתר, מתחיל לב רך לפעום מחדש.

זוהי אנרגיה של מעבר - בין מוות לתקווה, בין אובדן להתחדשות.

זהו השער שבו נשמות עייפות לומדות ללכת שוב.

אור וצל של הנהגה

אך גם בשעה שהאור הזה נפתח, איננו יכולים לעצום עיניים מול הצללים.

כי הדרך להסכם הזה לא הייתה קלה - ולא הייתה חייבת להיות כל כך ארוכה.

במשך חודשים, נזרעו במודע עיכובים, נטרפו יוזמות, נדחו הזדמנויות.

האגו דיבר בקול רם מהלב, והפוליטיקה גברה על המצפון.

אותם מנהיגים שחותמים היום - הם גם אלה שסגרו שערים אחרים.

והיקום? הוא ראה הכול. הוא המתין בסבלנות אין-קץ,

עד שהלב האנושי נכנע לרצון האלוהי - לרצון האור.

כי השלום, כמו הגאולה, תמיד מגיע - גם אם האדם עצמו מתמהמה.

רגע של סף - שער השלום

על פי כתבי האור העתיקים, יש רגע אחד בעולם שבו הזמן עוצר,

ורוח גדולה עוברת בין בני אדם ואומרת: “די.”

זהו השער שבין החרב לבין החיבוק - המקום שבו היקום מציע לאנושות הזדמנות לבחור באור.

היום הוא אחד מאותם רגעים.

לא סוף ולא התחלה - אלא בין לבין.

והבין-לבין הזה הוא המקום הקדוש ביותר שיש.

שם נולדים הריפוי, הסליחה, והיכולת לראות את האחר באמת.

תפילה של לב

לפני שהחטופים ישובו, לפני שהמלחמה תיגמר באמת - נבקש שכל לב בישראל ימצא בתוכו נקודת שלום אחת קטנה.

שנשחרר את הכעס, את השיפוט, את הציניות, ונשמור את הלפיד שלנו דולק - לא כדי לשרוף, אלא כדי להאיר.

שנלמד מחדש להאמין באדם, באור, ובחסד.

כי רק מתוך רוך כזה - תבוא הגאולה השלמה.

וכשיגיעו הימים הקרובים - נעמוד כולנו מול החדשות, מול המסכים, מול עצמנו - ונאמר: הנה, הפעם, הלב ניצח את החרב.