כשהלב זוכר

יש לבבות שלא הפסיקו לחכות,
גם כשהשנים צבעו אותם באפור.
הם שותקים באלגנטיות, כמו סוד ישן,
אבל כל פעימה בהם היא תפילה – ועוד אור.

יש אהבות שלא באו בזמן,
אבל בזמן אחר – היו פורחות.
והן עדיין שם, מחכות בתפר שבין גלגול לגלגול,
שפעם, מישהו יסתכל בעיניים – ויזכור.

לא כל אהבה צריכה להתממש,
כדי להיות אמיתית.
לפעמים, עצם זה שהיא נולדה בלב של מישהו –
זה מספיק כדי לדעת שיש אלוהים, ושיש תקווה לחיים.

אז אם אתה אוהב – אל תדאג אם היא לא כאן.
אולי היא בדרך.
ואם אתה נשבר – דע שזה בסדר.
לב פועם זה לב שחי.