לסלוח בלי לשכוח: אמנות השחרור האמיתי
לא כדי לרצות אחרים – אלא כדי לשחרר את עצמך
המילה "סליחה" נזרקת לפעמים בקלות מדי.
אבל כשפגעו בך באמת – עמוק, חזק, בלתי נסלח – המילה הזו הופכת למטען.
איך סולחים?
האם בכלל צריך?
והאם סליחה באמת אומרת שכחת?
התשובה שלי ברורה: סליחה היא לא מחיקה – היא שחרור.
שחרור של הכאב שכבר לא משרת אותך.
לא כי הפוגע ראוי – אלא כי אתה ראוי לחופש.
מיתוס הסליחה – והאמת שמאחוריו
במשך שנים לימדו אותנו שסליחה היא ויתור.
שאם סלחתי – סימן שהכול "בסדר".
אבל האמת היא הפוכה:
סליחה לא אומרת שהסכמת.
לא אומרת ששכחת.
לא אומרת שלא כאב.
סליחה היא אמירה פנימית: אני לא נושא את זה יותר.
כי הכאב הזה, הכעס הזה, התחושה הזו – שורפים אותך יותר מאשר את האדם שפגע.
אז למה זה כל כך קשה?
כי לפעמים, הכאב נותן לנו זהות.
אנחנו מחזיקים בו כי הוא "שלנו", כי הוא מזכיר לנו מה עברנו.
ולשחרר – זה מרגיש כאילו אנחנו מוחקים את עצמנו.
אבל כשאנחנו באמת מוכנים – אנחנו מגלים שמה שאנחנו משחררים זה לא את הזיכרון.
זה את התלות בו.
אנחנו זוכרים – אבל כבר לא סובלים.
וזו המהות של ריפוי.
תרגול קטן: מכתב שלא תשלח
כתוב מכתב למי שפגע בך – מבלי לייפות, מבלי לצנזר.
כתוב בדיוק מה הרגשת, איך זה השפיע עליך, מה זה עשה לך.
ואז כתוב שורה אחת: "אני בוחר להשתחרר מהכאב הזה – בשבילי."
קרא את המכתב בקול. ואז – קרע אותו או שרוף אותו (בזהירות).
זה לא טקס של נקמה. זה טקס של חופש.
ומה אם אני זה שפגע?
זה נושא אחר – אבל דומה.
אם אתה זה שפגע – הסליחה שלך חשובה לא פחות.
סליחה מהלב, בלי תירוצים, בלי הכחשה.
אבל גם שם – השחרור לא בא כדי למחוק.
הוא בא כדי לאפשר תיקון.
"סליחה אמיתית לא אומרת: הכול עבר.
היא אומרת: אני בוחר לא להישאר שם יותר."
מאמרים דומים
