בין חושך לאור - שנתיים ל- 7 באוקטובר

שנתיים חלפו מאז אותו יום שבו השמים רעדו והלבבות נשברו.

ה- 7 באוקטובר איננו רק תאריך בלוח השנה - הוא צלקת בתודעה הלאומית, נקודת מבחן אנושית ורוחנית שממשיכה ללוות את כולנו, גם היום.

זה היה יום שבו נקרעה המעטפת שבין עולמות. האור והחושך התערבבו, האמונה והפחד עמדו זה מול זה. אבל בתוך ההלם, מתוך ההרס, נולדה מחדש אותה אש עתיקה - אש הלב, אש האחדות, אש הנשמה הישראלית שלא נכבית לעולם.

לב לאומי שנשבר - ולב קוסמי שמתעורר

כל נשמה שנפלה באותו יום הפכה לניצוץ באור העליון.

כל אם שבכתה - פתחה שער של חמלה לשמים.

כל ילד ששרד - נושא בתוכו שליחות עתיקה של תיקון.

אבל יחד עם הכאב והאור, יש גם תסכול גדול.

שנתיים עברו, ועדיין - החטופים שלנו לא כולם שבו הביתה.

ובזמן שהעם צועק את זעקת הלב, נדמה לעיתים שמי שמנהלים את גורלו של העם הזה שכחו את מהות האחריות, את ציווי הלב, את ערך האדם.

אנחנו רואים ממשל שמעדיף לעיתים שיקולים פוליטיים על פני החיים עצמם, שמתקשה לבחור בחמלה לפני כוח.

וזה שוב מעמת אותנו עם השאלה העתיקה:

מהו הניצחון האמיתי - זה שבא מן החרב, או זה שבא מן הלב?

ועדיין, בתוך כל זה, אני בוחר לקוות.

לקוות שהפעם - המלחמה הזו תזכה לסיומה.

שהשכל והלב ייפגשו, שהמנהיגים ייזכרו שגם הם בני אדם,

ושנזכה כולנו לראות את היום שבו כל החטופים חוזרים הביתה, וכל אם שוב יכולה לנשום.

ישראל - לב הפועם של העולם

בכל קוסמוס יש לב אחד שמזרים אנרגיה לכל שאר היקום. בעולמנו, הלב הזה הוא ישראל.

ומה קורה כשהלב הזה נפגע? כל היקום מרגיש.

אבל גם כשהוא נשבר - ממנו בוקע האור הגדול ביותר.

דווקא מתוך השבר צומחת האחדות.

דווקא מהמקום שבו נדמה שאין אור - מתגלה הפניקס, עוף הנשמה של העם הזה, שקם שוב מן האפר.

כי ככה אנחנו - עם של לוחמים, מאמינים, מרפאים.

עם של לבבות.

תקווה, ריפוי ויעוד

שנתיים אחרי, אנחנו עדיין מרפאים.

עדיין מתפללים לשובם של החטופים, לנחמה של המשפחות, לשלום בארץ הזו ובכל הלבבות.

אבל יחד עם הכאב, מתעוררת גם הידיעה - שיש תכלית גבוהה.

שהנשמות שבשמיים מחזיקות עבורנו את האור, ושממעל צופה כוח עליון שמדריך אותנו במסע ההתעלות של העם הזה.

זוהי לא רק מלחמה בין עמים, אלא גם מאבק בין פחד לאמונה, בין חושך לתודעה, בין ניתוק לחיבור.

והבחירה - כמו תמיד - בידינו: לבחור באור. לבחור בלב. לבחור בחיים.

תפילת הלב

יהי רצון, שכל נשמות הקדושים שלנו - אלה שהלכו מוקדם מדי -  ימשיכו להאיר לנו מלמעלה, להגן על הארץ הזו, ולחבק אותנו גם מרחוק.

שכל אם שמחכה לילדה תמצא נחמה,  שכל ילד יוכל סוף סוף לישון בלילה בלי פחד, ושכל חייל, בכל מקום שבו הוא נמצא, יחזור הביתה - חי, שלם, עטוף באהבה.

אני מתפלל גם שהלב של אלו אשר יושבים במגדל השן יתעורר, שיזכרו שגם הם בני אדם, שאין חומה או תואר שיכולים להסתיר את הזעקה של עם שלם, ושאין שום החלטה השווה דמעה אחת של אם.

ובתוך כל זה, אני מזכיר לעצמי ולכולנו - שגם ברגעים החשוכים ביותר יש קריאה לאהבה,  שגם מתוך השבר נולד אור חדש, ושהלב - הלב של העם הזה - תמיד יידע למצוא את הדרך חזרה אל האור.