בלוג

לפעמים אנחנו מתעוררים לבוקר שקט מבחוץ, אבל רועש מבפנים. ולפעמים זה הפוך - בתוכנו יש שקט נדיר, אבל כל העולם מסביב מרגיש כמו סערה אחת מתמשכת. ואז, בתוך כל זה, אנחנו מחפשים נקודת איזון. מילה אחת שתאזן את הרגש. נשימה שתייצב את היום. רמז קטן מהיקום שיגיד - "הכל בסדר, אתה בדיוק במקום שבו אתה אמור להיות".

יש בקרים כאלה, שאתה מתעורר – ולא בדיוק יודע מה תרגיש היום. האם תרגיש קליל? אולי כבד? אולי בכלל תופתע. אבל דווקא בתוך אי-הוודאות הקטנה הזו של הבוקר – יש גם קסם. כי שום דבר עוד לא כתוב. כל דקה שאתה בוחר איך לנשום, איך להסתכל, ואיך להושיט יד למשהו טוב – הופכת את היום שלך לשונה. אז קח רגע. תנשום. משהו חדש כבר מתחיל לקרות – גם אם עדיין לא ראית אותו מגיע.

י ש ימים שהלב מרגיש הכל קצת יותר חזק. כאילו העולם לוחש משהו - אבל אנחנו עדיין לא בטוחים מה. ימים שבהם מבט קטן, מחשבה חולפת או שיחה מקרית יכולים לפתוח דלת לתוך עצמנו. ואז פתאום, אנחנו מבינים שהכל מדויק. שהדברים שנראו סתמיים - הם לפעמים המסר. אז גם אם הבוקר התחיל בשקט, או אולי ברעש גדול - תנו לעצמכם רגע. תתקרבו אל עצמכם. אולי דווקא היום - משהו יאיר לכם מבפנים.

לפעמים אנחנו פותחים את הבוקר עם תחושת חיפוש – לא תמיד יודעים אחרי מה. אולי סימן. אולי חיזוק. אולי מישהו שיזכיר לנו שאנחנו בדיוק במקום הנכון, גם אם הדברים נראים אחרת. היום בחרתי לשלוח אליך מילים של אור. כוונה קטנה שיכולה להפוך לגל גדול של תנועה פנימית. כי כל מסר שנכתב כאן – נכתב גם עבורך. ואם הגעת לכאן, זה לא במקרה. אני מזמין אותך לעצור לרגע. לנשום. ולקרוא את המסר של היום בלב פתוח. מי יודע – אולי תמצא בו בדיוק את מה שהנשמה שלך ביקשה לשמוע

יש ימים שאני מרגיש שהכול בסדר, אבל משהו בפנים עדיין תוהה. מין תחושת ערפל עדין כזו – לא מצוקה, לא סערה – פשוט שאלה שעדיין אין לה מילים. ובימים כאלה, אני לא מחפש תשובה חדה או מסר ברור. אני רק רוצה להרגיש שאני לא הולך לאיבוד בתוכי. הבוקר, בלי לחשוב, לקחתי את הלברדורייט שלי ליד. והיא, כמו תמיד, לא אמרה כלום. אבל פתאום נהיה לי שקט. כזה שדרכו מתחילים לראות.

בוקר טוב, כמו בכל שבוע, גם השבוע בחרתי עבורך 3 קלפים לשבוע הקרוב. כל שצריך לעשות הוא לעצום עיניים, להתמקד היטב במספרים 1, 2, 3, לנשום עמוק ולבחור את המספר שמרגיש הכי נכון. המספר שיבחר ייצג את הקלף השבועי ואת המסר שמגיע איתו. ✨ אני מזמין אותך לביקור בחנות המיסטית שלי – עולם של קסם, חכמה ואנרגיה טובה מחכה לך 💫 קלפי טארוט, קריסטלים, ספרים, הפתעות – והכול עטוף באהבה לכניסה לחנות: www.mysticshop.co.il אני מאחל לכולנו יום של חיבור, נדיבות, ובחירה במהות שלנו – שוב ושוב. באהבה גדולה, בן בר-נוי פניקס אני מזכיר כי ניתן ליצור איתי קשר בווצאפ 079-5916391 בהזמנות זו אני רוצה לעדכן כי מעתה, ניתן לצרף חברים, בני משפחה ומכרים לקבל המסרים שלי, על ידי שליחת הודעה בנושא לווטסאפ שלי 079-5916391

יש מכתבים שנכתבים בשביל מישהו אחר – אבל נועדו בעצם בשבילנו. מילים שמילאנו לתוך דף, לא כדי לשלוח, לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי לנשום. כדי לומר את מה שלא הצלחנו לומר בקול. כדי לשחרר את מה שכבר לא יכול היה להישאר בפנים. אני זוכר את הלילה שבו כתבתי את המכתב הראשון שלא נשלח. זה לא היה מתוכנן. לא הייתה כוונה לנסח משהו "יפה" או "חכם". זה פשוט פרץ מתוכי. התחלתי לכתוב כאילו מישהו בתוכי תפס את היד והניח אותה על הדף. היו שם כעסים, געגועים, מילים שנשמרו הרבה יותר מדי זמן בלב. וכשהגעתי לסוף – לא רציתי לשלוח. אפילו לא להדפיס. רק ידעתי שכתבתי. וזה הספיק. כי משהו בי זז. השתנה. התרכך. המכתב ההוא היה לאדם שלא היה מסוגל לשמוע אותי באמת. אבל אולי הייתי צריך לשמוע את עצמי. לשמוע את הלב שלי מדבר בלי להתנצל. לשמוע את האמת כפי שהיא – לא מצונזרת, לא מעודנת, לא בשביל להרשים אף אחד. ומאז – נהיו עוד מכתבים. מכתב לילד שהייתי פעם. מכתב לאמא שכבר לא כאן. מכתב לאבא, גם כשהקשר בינינו היה כמו דלת חורקת. מכתב לבן־הזוג שחלמתי שיהיה לי – עוד לפני שהוא הופיע. ומכתב לעצמי. דווקא לעצמי. המכתב הכי קשה. והכי נחוץ. יש משהו במכתב שלא נשלח – שהוא הרבה יותר שלם ממילים שאמרנו בקול. כי כשאנחנו כותבים בלי כוונה "להעביר מסר" – אנחנו פשוט אמת. וכשאנחנו אמת – כל המערכת מתאזנת. הנפש נושמת. הפצע מתייבש מבפנים. ואני חושב לעצמי כמה אנשים מסתובבים עם מילים כלואות. כמה לבבות מחזיקים "מה שרציתי להגיד לך אז", ולא אמרו. כמה דברים אנחנו סוחבים, רק כי לא מצאנו את הדרך לפרוק אותם. ואולי לא צריך לדבר. אולי רק לכתוב. אולי מכתב אחד, בלי נמען, בלי כתובת, בלי תאריך – הוא בדיוק מה שהלב צריך עכשיו. אז אם אתה מרגיש שיש לך משהו לא סגור – תכתוב. אל תחכה שיהיה זמן. אל תחכה שהשני "יהיה מוכן לשמוע". הכתיבה הזו היא לא בשבילו. היא בשבילך. והיא משנה הכול. אפילו אם אף אחד לעולם לא יקרא אותה.

זה היה בוקר רגיל לגמרי. השמש עדיין לא החליטה אם להיכנס או להתחבא מאחורי העננים, אני בדיוק סידרתי את הדברים על השולחן לפני עוד יום של פגישות, קפה כבר מוכן, נר דולק. ופתאום, נוצה. לגמרי לא קשורה. נוצה לבנה, קטנה, עדינה, שוכבת באמצע השולחן כאילו היא חיכתה שם. ולא היה חלון פתוח, ולא היה לי כרית נוצות בסביבה, ולא נכנס שום ציפור הביתה – אני בטוח בזה. אבל היא הייתה שם. שקטה. כמו לחישה. לקח לי בדיוק שנייה להבין. הנוצה הזו – לא הופיעה סתם. היא באה לבקר. יש רגעים כאלה, שבהם משהו קטן כל כך מרגיש גדול מהחיים. זה יכול להיות שיר שמתנגן בדיוק כשחשבת על מישהו, ריח מסוים באוויר, מספר שחוזר שוב ושוב – או נוצה אחת, לבנה, באמצע השולחן שלך. ואתה לא צריך הוכחות. אתה מרגיש את זה בבטן. בלב. מישהו מדבר איתך. מישהו שכבר לא נמצא כאן – לפחות לא בגוף. אני מאמין שלפעמים, מי שאהב אותנו בעולם הזה – מוצא דרכים לא צפויות להזכיר לנו שהוא עוד בסביבה. לא בדרמטיות. לא מתוך פחד. אלא מתוך אהבה שקטה, עמוקה, שלא זקוקה למילים. כי יש קשרים שהגוף לא יכול להכיל. רק הנשמה. וכשהם שולחים נוצה – זה לא סתם סימן. זה כמו פתק מקופל שנפל ישר מלמעלה. זה אומר: אני רואה אותך. אני איתך. לא שכחתי. גם אתה לא. אני זוכר שלפני שנים, כשאיבדתי מישהי מאוד קרובה ללבי, בקושי יכולתי לנשום. העולם המשיך להתקדם, אבל משהו בי נשאר מאחור. ואז, יום אחד, הלכתי ברחוב – וירדה פתאום נוצה. לא הייתה רוח. לא היו יונים באופק. והיא ירדה באיטיות, כאילו נשלחה. היא נחתה בדיוק על הכתף שלי. ועם כל כמה שזה נשמע פשוט – אני נשבע שבאותו רגע, הלב שלי נרפא קצת. כי הרגשתי אותה. בלי ספק, בלי היגיון. הרגשתי שהיא אמרה לי: תמשיך. אני פה. ולכן, כשאני רואה נוצה פתאום – אני עוצר. אני לא שואל יותר מדי שאלות. אני פשוט אומר תודה. כי לפעמים, דווקא הדבר הקטן ביותר – מחזיק את המשמעות הכי גדולה. ונוצה אחת על השולחן – יכולה להזכיר לך שאתה לא לבד, גם כשנדמה שכן. אם גם אתה מצאת נוצה במקום מוזר, אם הרגשת צמרמורת שקטה בגב, אם עלה לך שם בלב בלי שתכננת – תן לעצמך להאמין בזה. לא כי אתה צריך הוכחות. כי הנשמה שלך כבר יודעת.

יש ימים כאלה שאתה מרגיש שהיקום פשוט קם על צד שמאל. אתה שותה את הקפה, מדליק נר, פותח את הקלפים – והם, מצידם, מסתכלים עליך חזרה ואומרים: "לא היום, יקירי. אנחנו בשביתה." וזה לא כאילו הם אומרים את זה במילים. לא. הם פשוט... מתנהגים מוזר. יום אחד, לקוחה יושבת מולי, שואלת ברצינות תהומית: "האם כדאי לי לעזוב את העבודה?" אני מחייך, מתרכז, מערבב את הקלפים כמו שאמא לימדה אותי (טוב נו, כמו שאני לימדתי את עצמי), פורש את החפיסה – והיא בוחרת קלף. אני הופך אותו. ג'וקר. מה ג'וקר?! זה קלף מטאקי! אני בודק שוב – כן, איכשהו קלף מהחפיסה של האחיין שלי חדר פנימה. היא מסתכלת עליי ואומרת: "אז זה סימן?" ואני עונה לה: "אם את מרגישה שזה סימן – אז כנראה שכן. או שאת בדרך לקריירה במשחקי קלפים." וזה לא נגמר שם. באותו יום, ניסיתי לעשות לעצמי קריאה. לא משהו כבד – רק לשאול איך לעזאזל אני אמור להספיק את כל מה שתכננתי לשבוע הקרוב. שלפתי שלושה קלפים. המגדל. המוות. תשע חרבות. אמרתי לעצמי: "הבנתי. אני לא עובד השבוע. אני הולך להתחבא מתחת לשולחן עם שמיכה וקריסטל." אבל אז בא חבר טוב ואמר לי: "תקשיב, זה לא שהקלפים נגדך. הם פשוט אומרים לך לעצור. אתה לא מקשיב בדרך הרגילה, אז הם צורחים." וזה גרם לי לחשוב – אולי לפעמים, כשהקלפים משתגעים, זה בעצם תמרור. תמרור של הנשמה, שאומרת: "די עם הדרמה. קח רגע אוויר. תצחק קצת. גם אני צריכה חופש ממך." פעם אחרת, עשיתי קריאה זוגית. הם ישבו מולי, מאוהבים, מחזיקים ידיים, מחייכים. אני שואל: "על מה תרצו לשאול?" והם עונים: "אנחנו לא רוצים לדעת כלום. רק תשלוף קלפים ונראה מה יוצא." אני מחייך, שולף – ויוצאים שלושה קלפים: השטן, שלוש חרבות, חמש מטות. השתררה שתיקה. הם שחררו ידיים. אני גמגמתי משהו על זה ש"לא תמיד מפרשים קלף בצורה מילולית..." ובפנים אמרתי לעצמי: "יאללה מיסטיק, תכתוב אותם בסדרה. זה כבר לא זוג – זו טלנובלה." מה שאני בא להגיד זה כזה: גם בעולם המיסטיקה – יש ימים שהכול פשוט מתבלגן. הקלפים עפים מהידיים, הברכה נופלת הפוך, האבן שאתה מנסה לנקות נשברת, וללקוחה יוצא קלף הפוך – ואז היא שואלת אם זה אומר שהיא צריכה להתחתן הפוך. וכן, זה מצחיק. אבל זה גם יפה. כי בתוך כל השיבוש הזה – יש קסם. יש אמת. יש רגע אנושי שבו גם הקלפים מזכירים לנו: אנחנו פה בשבילך, אבל גם אתה צריך לנשום. אז בפעם הבאה שאתה פותח קלפים ויוצאים לך רק קלפי חרבות – תבדוק קודם אם שכחת את הגביעים באוטו. ואם הכל מרגיש מבולגן – אולי זה פשוט יום שבו הקלפים החליטו לצחוק איתך. או עליך. או על כולנו. וזה בסדר גמור.