המכתב שמעולם לא נשלח – אבל שינה את הכול

יש מכתבים שנכתבים בשביל מישהו אחר – אבל נועדו בעצם בשבילנו.
מילים שמילאנו לתוך דף, לא כדי לשלוח, לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי לנשום.
כדי לומר את מה שלא הצלחנו לומר בקול.
כדי לשחרר את מה שכבר לא יכול היה להישאר בפנים.

אני זוכר את הלילה שבו כתבתי את המכתב הראשון שלא נשלח.
זה לא היה מתוכנן.
לא הייתה כוונה לנסח משהו "יפה" או "חכם".
זה פשוט פרץ מתוכי.
התחלתי לכתוב כאילו מישהו בתוכי תפס את היד והניח אותה על הדף.
היו שם כעסים, געגועים, מילים שנשמרו הרבה יותר מדי זמן בלב.

וכשהגעתי לסוף – לא רציתי לשלוח.
אפילו לא להדפיס.
רק ידעתי שכתבתי.
וזה הספיק.
כי משהו בי זז.
השתנה.
התרכך.

המכתב ההוא היה לאדם שלא היה מסוגל לשמוע אותי באמת.
אבל אולי הייתי צריך לשמוע את עצמי.
לשמוע את הלב שלי מדבר בלי להתנצל.
לשמוע את האמת כפי שהיא – לא מצונזרת, לא מעודנת, לא בשביל להרשים אף אחד.

ומאז – נהיו עוד מכתבים.
מכתב לילד שהייתי פעם.
מכתב לאמא שכבר לא כאן.
מכתב לאבא, גם כשהקשר בינינו היה כמו דלת חורקת.
מכתב לבן־הזוג שחלמתי שיהיה לי – עוד לפני שהוא הופיע.
ומכתב לעצמי.
דווקא לעצמי.
המכתב הכי קשה.
והכי נחוץ.

יש משהו במכתב שלא נשלח – שהוא הרבה יותר שלם ממילים שאמרנו בקול.
כי כשאנחנו כותבים בלי כוונה "להעביר מסר" – אנחנו פשוט אמת.
וכשאנחנו אמת – כל המערכת מתאזנת.
הנפש נושמת.
הפצע מתייבש מבפנים.

ואני חושב לעצמי כמה אנשים מסתובבים עם מילים כלואות.
כמה לבבות מחזיקים "מה שרציתי להגיד לך אז", ולא אמרו.
כמה דברים אנחנו סוחבים, רק כי לא מצאנו את הדרך לפרוק אותם.
ואולי לא צריך לדבר.
אולי רק לכתוב.
אולי מכתב אחד, בלי נמען, בלי כתובת, בלי תאריך – הוא בדיוק מה שהלב צריך עכשיו.

אז אם אתה מרגיש שיש לך משהו לא סגור – תכתוב.
אל תחכה שיהיה זמן.
אל תחכה שהשני "יהיה מוכן לשמוע".
הכתיבה הזו היא לא בשבילו.
היא בשבילך.
והיא משנה הכול.
אפילו אם אף אחד לעולם לא יקרא אותה.