נוצה אחת על השולחן

זה היה בוקר רגיל לגמרי.
השמש עדיין לא החליטה אם להיכנס או להתחבא מאחורי העננים, אני בדיוק סידרתי את הדברים על השולחן לפני עוד יום של פגישות, קפה כבר מוכן, נר דולק.
ופתאום, נוצה.
לגמרי לא קשורה.
נוצה לבנה, קטנה, עדינה, שוכבת באמצע השולחן כאילו היא חיכתה שם.
ולא היה חלון פתוח, ולא היה לי כרית נוצות בסביבה, ולא נכנס שום ציפור הביתה – אני בטוח בזה.
אבל היא הייתה שם. שקטה. כמו לחישה.

לקח לי בדיוק שנייה להבין.
הנוצה הזו – לא הופיעה סתם.
היא באה לבקר.

יש רגעים כאלה, שבהם משהו קטן כל כך מרגיש גדול מהחיים.
זה יכול להיות שיר שמתנגן בדיוק כשחשבת על מישהו, ריח מסוים באוויר, מספר שחוזר שוב ושוב – או נוצה אחת, לבנה, באמצע השולחן שלך.
ואתה לא צריך הוכחות.
אתה מרגיש את זה בבטן. בלב.
מישהו מדבר איתך. מישהו שכבר לא נמצא כאן – לפחות לא בגוף.

אני מאמין שלפעמים, מי שאהב אותנו בעולם הזה – מוצא דרכים לא צפויות להזכיר לנו שהוא עוד בסביבה.
לא בדרמטיות. לא מתוך פחד.
אלא מתוך אהבה שקטה, עמוקה, שלא זקוקה למילים.
כי יש קשרים שהגוף לא יכול להכיל.
רק הנשמה.

וכשהם שולחים נוצה – זה לא סתם סימן.
זה כמו פתק מקופל שנפל ישר מלמעלה.
זה אומר: אני רואה אותך. אני איתך.
לא שכחתי. גם אתה לא.

אני זוכר שלפני שנים, כשאיבדתי מישהי מאוד קרובה ללבי, בקושי יכולתי לנשום.
העולם המשיך להתקדם, אבל משהו בי נשאר מאחור.
ואז, יום אחד, הלכתי ברחוב – וירדה פתאום נוצה.
לא הייתה רוח. לא היו יונים באופק.
והיא ירדה באיטיות, כאילו נשלחה.
היא נחתה בדיוק על הכתף שלי.
ועם כל כמה שזה נשמע פשוט – אני נשבע שבאותו רגע, הלב שלי נרפא קצת.
כי הרגשתי אותה.
בלי ספק, בלי היגיון.
הרגשתי שהיא אמרה לי: תמשיך. אני פה.

ולכן, כשאני רואה נוצה פתאום – אני עוצר.
אני לא שואל יותר מדי שאלות.
אני פשוט אומר תודה.
כי לפעמים, דווקא הדבר הקטן ביותר – מחזיק את המשמעות הכי גדולה.
ונוצה אחת על השולחן – יכולה להזכיר לך שאתה לא לבד, גם כשנדמה שכן.

אם גם אתה מצאת נוצה במקום מוזר, אם הרגשת צמרמורת שקטה בגב, אם עלה לך שם בלב בלי שתכננת – תן לעצמך להאמין בזה.
לא כי אתה צריך הוכחות.
כי הנשמה שלך כבר יודעת.