מכתבים שלא נשלחו

יש מכתבים שנכתבים בלי שידעו עליהם.
בלי נמען רשמי, בלי מעטפה, בלי בול.
רק יד כותבת, ולב שמניח מילים על הדף כאילו הן יכולות לרפא את מה שנשאר תקוע בפנים כבר שנים.

מכתבים שלא נשלחו הם מכתבים אמיצים.
כי בניגוד למה שנדמה – הכתיבה בהם לא נועדה עבור הצד השני, אלא עבור הכותב עצמו.
הם לא צריכים להגיע – הם צריכים לצאת.

אנחנו כותבים אותם בלילות שקטים, כשהלב לא מצליח להירדם.
או באוטו, עם הטלפון ביד ורשימת טיוטות שלא תישלח לעולם.
או במחברת סודית, עם דמעות שמרטיבות את השוליים.
או בראש, בשיחות דמיוניות שבהן סוף־סוף אנחנו אומרים את כל מה שלא העזנו.

מכתב לאמא שמעולם לא שמעה אותנו באמת.
מכתב לאבא שנעלם.
מכתב לאהבה שהתרסקה.
מכתב לעצמנו בגיל 14.
מכתב לאח שלא הספקנו להגיד לו שלום.
מכתב לבן הזוג שפגע.
מכתב לאישה שרצינו להיות ולא העזנו.

ולפעמים, דווקא כשהיד מתחילה לכתוב – גם הלב נפתח.
הכאב מקבל צורה.
הזעם מקבל שפה.
הסליחה מתחילה לנוע, לא בשביל האחר – אלא בשביל השחרור שלנו.

כי האמת היא, שאנחנו לא באמת כותבים כדי שישמעו אותנו –
אנחנו כותבים כדי שנוכל להפסיק לצעוק בשקט.

ויש משהו כל־כך עדין, כל־כך חומל, ברגע הזה שבו אנחנו מרשים לעצמנו להגיד את האמת.
לא את האמת שנועדה להרשים, או להתנצל, או לתקן – אלא את האמת הפשוטה:
"זה מה שהרגשתי."
"זה מה שעברתי."
"זה מה שלא נאמר."
"זה מה שכואב לי עד היום."

והנה הקסם: גם אם המכתב לא נשלח, האנרגיה שלו כן משתחררת.
גם אם האדם שלכבודו נכתב לעולם לא יקרא אותו – משהו בתוכנו כבר לא אותו דבר.

אז אולי הגיע הזמן לשוב אל המילים ההן.
לא לפייס את העולם – אלא לפגוש את עצמנו.
לכתוב מבלי לחשוש ממי שיקרא.
לכתוב כאילו אף אחד לא ישפוט – כי באמת, אף אחד לא ישפוט.
לכתוב – כי זה ריפוי.

ומתי תדע שהמכתב שלך הסתיים?
כשתסיים לכתוב – ותוכל לנשום מחדש.
בלי משקל על החזה.
בלי מועקה בגרון.

רק אתה. והדף. והלב.
שהוא כבר לא לבד.