זמן אישי עם אמא (או עם מי שכבר איננה)

יש משהו באמא, שאין לו תחליף.
זה לא קשור לאיך היא נראתה, ולא לאיזה סוג של אמא היא הייתה.
זה קשור לעצם העובדה שהיא הייתה. שהיא זו שהחזיקה אותנו ראשונות, ראשונים, שהיא זו ששמעה את הבכי שלנו עוד כשהיינו בתוך מים.
וזה עובר איתנו הלאה – גם כשאנחנו כבר מזמן לא ילדים, גם כשאנחנו כבר הורים בעצמנו, גם כשאנחנו מתהלכים בעולם עם מסכה של "חזקים".

הצורך הזה באמא אף פעם לא נעלם. הוא רק משנה צורה.

כשאמא כבר איננה – הגוף שלה אולי לא כאן, אבל הרגש... הרגש לפעמים נעשה עוצמתי עוד יותר.
כי עכשיו כל מה שנשאר זה געגוע.
געגוע למה שכן היה. געגוע למה שלא הספקנו.
געגוע לרגעים שלא יקרו שוב, לחלומות שלא יתגשמו, לדברים שרצינו להגיד ולא העזנו,
או לדברים שפשוט קרו מאוחר מדי.

אבל לא צריך לחכות ליום השנה. לא צריך להגיע לבית העלמין.
ואפילו לא צריך לבכות כל פעם מחדש.

לפעמים כל מה שצריך זה זמן אישי.
שלך. איתה.

זמן שבו אתה מזמין אותה פנימה – בלי לדעת איך, בלי טקסים, בלי פחד שהיא לא תענה.
פשוט לפנות רגע בלב.
לסגור את הדלת, לכבות את המסכים, לנשום עמוק – וללחוש את שמה.
ואז, לתת למילים להגיע.

"אני מתגעגע."
"הלוואי שהיית כאן."
"סליחה."
"תראי מה עברתי מאז."
"אני מרגיש אותך לפעמים. את יודעת?"

הקסם קורה כשאנחנו מפסיקים לצפות לתגובה – ומתחילים להרגיש.
כי היא לא תדבר כמו פעם.
אבל היא כאן.
בתחושת חום ביד.
בריח שמופיע פתאום משום מקום.
בשיר שהתחיל ברדיו בדיוק כשהיית צריך לשמוע.
במילים שלך עצמך, כשאתה מגלה שאתה מדבר בדיוק כמוה.
בשתיקה.

כן, גם בשתיקה.

וכמה שזה בסדר לכאוב.
וכמה שזה מותר להמשיך לחיות.
וכמה שזה אפשרי – לאהוב מישהי שכבר לא בגוף, ולהרגיש שהיא עדיין מחזיקה לך את הלב.

זה לא סותר. זה משלים.

היא אולי איננה – אבל אתה לא לבד.
כי יש אהבות שהמוות לא מבטל.
יש קשרים שחזקים אפילו מהגוף.
ויש אמהות, שגם כשהן שקטות – הן עדיין הכי נוכחות שיש.

אז תן לעצמך את הזמן הזה.
תזמין אותה.
תדבר אליה.
תכתוב לה.
תבכה איתה.
תצחק אליה.
תהיה אתה, כמו שאתה – והיא תדע.
היא תמיד ידעה.

והיא תמיד תדע.