אמנות הסליחה - איך משחררים את הלב

יש כאבים שלא נעלמים - הם רק משנים צורה.
אנחנו לומדים להמשיך הלאה, לחייך, להסתיר, אבל עמוק בפנים, יש חלק קטן בלב שממשיך להחזיק בכאב כמו באבן בכיס.

הסליחה היא לא שכחה, והיא לא הצדקה.
היא בחירה לשחרר את עצמנו מהכאב הישן - לא את מי שפגע, אלא את מה שהפצע עשה לנו.

מה באמת אומרת “סליחה”?

כשאנחנו אומרים “אני סולח”, אנחנו בעצם אומרים:
“אני בוחר להפסיק לתת לעבר לנהל את ההווה שלי.”

זו אינה אמירה של חולשה - להפך.
זהו רגע שבו אנחנו מפסיקים להזין את האנרגיה של הפצע, ומתחילים להזין את האנרגיה של הריפוי.

היקום לא שוכח. הוא רק מבקש שנשחרר.
כי כל עוד הלב שלנו סגור, גם הברכה לא יכולה להיכנס.

הסליחה כלפי אחרים

יש אנשים שפגעו בנו באמת.
לא מתוך רוע, אלא מתוך פצע שלא ידעו לטפל בו.
כשאנחנו מבינים את זה, אנחנו כבר לא צריכים לנקום - כי אנחנו מבינים שהם לא יכלו לתת מה שלא היה להם.

זה לא אומר שעלינו להחזיר אותם לחיינו.
זה רק אומר שאנחנו לא נישא עוד את משקלם בתוכנו.

הסליחה כלפי עצמנו

אבל הסליחה הקשה ביותר היא זו שאנחנו חבים לעצמנו.
על טעויות, על החמצות, על אהבות שלא ידענו לשמור.
האגו יאמר: “איך יכולת?”
אבל הנשמה לוחשת: “היית צריך לעבור את זה כדי להתעורר.”

כשאנחנו סולחים לעצמנו, אנחנו מחזירים לעצמנו את הכוח.
כי אין ריפוי אמיתי בלי חמלה עצמית.

תרגיל לשחרור

כתוב מכתב למי שאתה צריך לסלוח לו - זה יכול להיות אדם, גורל, או אפילו אתה עצמך.
אל תשלח אותו.
רק כתוב, קרא בקול, ואז שרוף או קרע אותו באהבה.
תוך כדי אמור:
“אני משחרר את הכאב הזה באור ובתודה.”
תחושת הקלה תגיע. אולי לא מיד, אבל היא תבוא.

הסליחה כמעשה של אור

סליחה אינה פעולה חד־פעמית,
היא מסע - כמו ניקוי של לב מלא פיח.
כל פעם שאתה בוחר לא לשנוא, אתה מנקה עוד שכבה.
ובסוף, הלב שלך שוב מזהיר.