רגע של אור – סיפור קטן ששינה לי את השבוע
בעיצומו של יום עמוס, בן בר-נוי פניקס מקבל הודעה פשוטה מאחת הקוראות של המיסטיקון – הודעה שקטה, אך רועמת מבפנים.
במאמר אישי ומרגש הוא משתף איך מילה אחת, שנשלפה מהלב של מישהי זרה, הצליחה להזכיר לו למה יצא למסע הזה מלכתחילה.
דרך סיפור קטן ונוגע, אנחנו לומדים עד כמה הרגעים הקטנים – אלו שלא מתוזמנים ולא מתוכננים – הם שמאירים לנו את הדרך בבהירות הכי גדולה.
ביום שני, קצת אחרי השעה שתיים בצהריים, קיבלתי את ההודעה.
היא לא הגיעה עם מוזיקת רקע או פעמונים.
היא לא נפתחה באימוג'י ולא הסתיימה בסימן קריאה.
היא פשוט הייתה שם. שקטה. מדויקת. נוגעת.
הייתי באמצע יום עמוס, כזה שאין בו רגע לנשום באמת.
רגל פה, מחשבה שם, הידיים מקלידות, הראש בודק הזמנות, ובין לבין אני בולע חצי קפה פושר ששכחתי מקיומו.
כל הגוף רץ קדימה, אבל משהו בתוכי רצה רק לעצור.
ורגע לפני שנשברתי – הגיעה ההודעה.
"היי בן, קיבלתי את המיסטיקון אתמול.
האמת? לא פתחתי אותו מיד.
לא רציתי לקרוא אותו כמו סתם עוד ספר.
הרגשתי שצריך רגע של שקט. של טקס. של אמת.
אז חיכיתי לבוקר.
הכנתי לי קפה, סגרתי את הדלת, כיביתי את הטלפון, ופתחתי."
וכאן היא עצרה לרגע. גם אני.
קראתי כל מילה כאילו היא תפילה.
"אני עדיין רועדת.
קראתי שלושה עמודים – וזה הספיק.
זה לא מה שציפיתי. זה יותר.
זה כאילו מישהו ראה אותי מבפנים.
את המקומות שאני לא נותנת לאף אחד לגעת בהם."
קראתי את ההודעה שוב. ואז שוב.
ולבסוף פשוט הנחתי את הטלפון – ובכיתי.
זה היה בכי נקי, כזה שלא מגיע מתוך כאב – אלא מתוך הכרה.
הכרה בכך שמשהו שיצרתי מתוך נשמתי, יצא לעולם – ומצא מישהו אחר בדיוק במקום שבו הוא היה צריך להימצא.
לא תמיד אנחנו זוכים לראות את הפירות של הזרעים שאנחנו שותלים.
אבל לפעמים – היקום שולח לך הבזק.
רגע.
אור.
ומזכיר לך למה בכלל יצאת לדרך.
אני זוכר את עצמי יושב מול המחשב, במשך שעות על גבי שעות, כותב את "המיסטיקון".
חופר פנימה, שולף מילים מתוך הלב, נלחם בעצמי לפעמים, נושם בין שורות.
לא כתבתי כדי להרשים.
כתבתי כדי לגעת.
לא באנשים – בנשמות.
וזה מה שקרה באותו רגע.
בלי רעש, בלי קידום ממומן, בלי מצגת.
אישה אחת, כוס קפה אחת, ספר אחד – ומפגש אמיתי.
מאותו רגע, משהו בתוכי התייצב.
כל הדאגות, כל הספקות, כל השאלות – השתתקו.
הרגשתי שקט חדש.
שקט של שליחות.
שקט של אדם שיודע שהוא במקום הנכון.
וזה גרם לי לחשוב – כמה אנשים עוברים ליד האור שלהם ולא שמים לב?
כמה מילים אנחנו מקבלים – ומוחקים מיד?
כמה רגעים של חסד מתפספסים כי אנחנו פשוט לא עוצרים לראות?
אותה הודעה, של אישה שמעולם לא פגשתי, עשתה בי קסם.
היא לא רק נגעה בי – היא החזירה אותי אל עצמי.
היא הוכיחה לי, שוב, שלפעמים מספיק רגע אחד כדי להצית את כל מה שכמעט כבה.
אז אם אתה קורא את השורות האלו – תן לעצמך את הרשות לעצור.
תן מקום לרגעים הקטנים, למילים הרכות, לחיבורים שבאים בלי רעש.
אל תחפש את האור רק בשמיים – לפעמים הוא מחכה לך בתוך הודעה פשוטה.
או בין דפי ספר.
או בתוך שקט קטן שאתה מרשה לעצמך סוף סוף לפגוש.
ואם הרגשת פעם שלא רואים אותך, שלא שומעים אותך, שאתה לבד בתוך כל המילים – דע לך:
האור שלך לא כבה.
הוא רק מחכה שיפתחו לו דלת.
ולפעמים, כל מה שצריך – זה ספר אחד.
ומישהו בצד השני שזוכר למה הוא נשלח לעולם.
מאמרים דומים
