למה אני בוחר להאמין בטוב, דווקא כשקשה?
במאמר כן, עמוק ונוגע ללב, משתף בן בר-נוי פניקס על הבחירה היומיומית להאמין בטוב – לא מתוך נאיביות, אלא מתוך עמידה אמיצה מול הקושי.
הוא מספר על רגעים שבהם הכול מתערער, אך דווקא שם נולדת בחירה מחודשת: לראות את האור, גם כשהוא רועד.
זהו מסע אישי של תקווה עיקשת, שמזכיר לנו שהאמונה בטוב אינה פריבילגיה – אלא כוח פנימי שמאפשר להמשיך.
כי לפעמים, הניצחון האמיתי טמון בהדליק נר קטן – ולא לוותר.
יש משהו משונה ברגעים הקשים באמת.
הם מגיעים בלי הזמנה, בלי התרעה מוקדמת, ולפעמים – דווקא כשחשבתי שהצלחתי סוף־סוף לנשום.
אלה לא תמיד משברים דרמטיים. לפעמים זה הצטברות של עייפות, תסכול, אי־ודאות, כאב ישן שחוזר…
ולפעמים – פשוט געגוע למשהו שפעם הרגשתי – ועכשיו חסר.
ובכל פעם שזה קורה, עולה בי השאלה הזו, הישנה והעקשנית:
“למה להאמין בטוב כשכל מה שאני רואה הוא את ההפך?”
“למה להאמין באור – כשחושך כזה אופף את הנפש?”
ובכל זאת – אני בוחר.
אני בוחר בטוב,
דווקא כשקשה.
לא תמיד בחרתי כך.
היו תקופות שבהן האמנתי שהטוב הוא מותרות.
שזה משהו שיש לאנשים עם חיים קלים יותר, פחות כאב, פחות שברים, פחות היסטוריה.
חשבתי שהאור שייך למי שלא התמודד עם מה שאני סוחב.
אבל עם השנים, עם כל נפילה ועם כל קימה, הבנתי משהו אחר:
האמונה בטוב היא לא פריבילגיה.
היא בחירה.
היא עמדה קיומית.
היא התעקשות יומיומית לא לתת לחושך לנצח – גם אם הוא לוחץ לי על הצוואר.
יש משהו עוצמתי דווקא בלהאמין בטוב כשהכול מתנגד לזה.
לא כאמונה עיוורת, לא כהכחשה – אלא כעמידה.
עמידה חשופה. אנושית. רועדת – אבל עומדת.
הבחירה להאמין בטוב אומרת:
“אני רואה את מה שקורה – אבל אני בוחר לראות גם מעבר.”
“אני מכיר בכאב – אבל אני לא נותן לו להכתיב לי את כל הסיפור.”
כי יש כל כך הרבה דברים שאני לא שולט בהם.
לא באנשים. לא בנסיבות. לא בגורל.
אבל אני שולט בדבר אחד בלבד:
בנקודת המבט שלי.
היו לי לילות שלמים שבהם ביקשתי תשובה.
לא תשובה חכמה. רק סימן.
שיש משמעות.
שיש טעם.
שאני לא לבד בחושך הזה.
ולפעמים, במקום תשובה, קיבלתי שקט.
שקט צורם, מציק, כזה שמכריח אותי לשבת עם עצמי – בלי פילטרים.
ובשקט הזה גיליתי שהטוב לא תמיד בא מבחוץ.
לפעמים הוא נבנה לאט־לאט בפנים, כמו גחל שלא מוכן להיכבות.
כשהכול קשה, ויש רק אותי עם עצמי – אני חוזר לבחירה.
לא מתוך חיוך מאולץ או משפטי קלישאה.
אלא מתוך ידיעה עמוקה:
שאם אני לא אבחר בטוב – אני עלול לשקוע.
וזו לא בחירה רגשית. זו בחירה קיומית.
זה לא להגיד “הכול בסדר” – כי לא הכול בסדר.
אבל זה להגיד:
“בתוך מה שקורה – אני אמשיך לחפש אור.”
אני אבחר לראות את האנשים שכן אוהבים אותי.
אני אבחר לשים לב לרגע הקטן שבו נשמתי עמוק, ולא נשברתי.
אני אבחר להאמין שגם אם אני עובר תקופה קשה – היא לא מי שאני.
היא חלק ממני – אבל לא כל הסיפור שלי.
רוב האנשים מנסים לבחור בטוב כשהכול בסדר.
אני מאמין שהבחירה האמיתית קורה דווקא כשהלב סדוק.
דווקא כשהאמונה נבחנת.
דווקא כשאין לך על מה להישען – ואתה הופך בעצמך להיות המשען.
וזה מה שאני לומד כל יום מחדש:
הטוב הוא לא רעיון תיאורטי.
הוא שריר שצריך לאמן.
הוא נר שצריך להדליק שוב ושוב – גם כשנראה שהוא עוד רגע נכבה.
והוא מילה אחת טובה שאומרים למישהו אחר – גם כשאין לך כוחות.
אז למה אני בוחר להאמין בטוב, דווקא כשקשה?
כי זו הדרך שלי להישאר בן־אדם.
זו הדרך שלי להישאר אני.
זו הדרך שלי לא לשכוח שעמוק בפנים, בתוך כל הקליפות – יש בי לב.
וללב הזה מגיע אור.
גם אם לפעמים הוא נלחם כדי לראות אותו.
גם אם הוא עייף.
גם אם הוא מפקפק.
הוא ממשיך.
וההמשך הזה –
זו בחירה.
וזה הניצחון האמיתי.
מאמרים דומים
