זיכרון ילדות עם משמעות רוחנית שהבנתי רק עכשיו
לפעמים לוקח עשרות שנים להבין מה הילדות ניסתה ללמד אותנו.
ילדות היא ספר שלם שאנחנו מתחילים לקרוא מהאמצע, ואחרי שנים רבות פתאום חוזרים לדפדף אחורה ומגלים פרקים שלא שמנו לב אליהם בכלל. יש רגעים שנחרטים בזיכרון לא בגלל שהם דרמטיים, אלא דווקא כי הם היו פשוטים מדי בשביל לתת להם חשיבות בזמן אמת. רק כשהחיים עצמם מביאים אותנו לנקודה הנכונה, אנחנו קולטים שהזיכרון הזה היה בעצם שיעור במסווה של תמונה יומיומית.
אני חוזר אחורה אל גיל שבע, אל הבית הקטן שלנו בקצה הרחוב, עם השביל המרוצף אבנים אפורות שמוביל לדלת הכחולה והחלון הצהוב שהיה תמיד פתוח. בחצר האחורית גדל עץ לימון אחד - לא גבוה מדי, אבל מספיק כדי להרגיש כמו עץ של ממש בעיניים של ילד. בקיץ, הענפים היו מלאים פירות צהובים כל כך, שרק המבט עליהם גרם לי לחשוב על שתייה קרה ומתקתקה.
זה היה יום רגיל, כזה שאין לו שום סיבה מיוחדת להיחרט בזיכרון. הייתי משחק עם חבילת חיילי הפלסטיק הירוקים שלי, מסדר אותם בשורות קרב על הדשא, כשפתאום משהו זז בזווית העין שלי. שם, בין שני ענפי הלימון, נחת פרפר. לא סתם פרפר - הוא היה כמעט כמו ציור חי: כתום בוהק, שולי כנפיים שחורים, ובקצותיהם נקודות לבנות קטנטנות, כמו טיפת אור שנתפסה על צבע.
הוא לא זז. עמד שם, כאילו הזמן עצר לכבודו. הרגשתי שאני חייב להתקרב, לראות אותו מקרוב, אולי אפילו להניח אותו על כף ידי. התקדמתי לאט, אבל הלב דפק מהר. ואז, בדיוק כשנותרתי במרחק נגיעה, הוא התרומם ועף. נשארתי עומד שם, יד אחת באוויר, בוהה בריק שנשאר מאחור.
אז, בגיל שבע, כל מה שהרגשתי היה אכזבה קטנה. חזרתי לחיילי הפלסטיק שלי והמשכתי לשחק. היום, כשאני מביט אחורה, אני מבין שהפרפר ההוא היה שיעור שלם - על סבלנות, על כבוד למרחב של האחר, ועל ההבנה שלא כל מה שאנחנו רוצים שיישאר בחיים שלנו אפשר להחזיק בכוח.
שנים אחר כך, בחיים הבוגרים, חוויתי את אותו עיקרון במערכות יחסים, בעבודה, ואפילו בחלומות שרציתי להגשים. היה פרויקט אחד במיוחד, שהיה לי כל כך חשוב, עד שניסיתי לדחוף אותו קדימה בכוח. קבעתי פגישות, שלחתי הודעות, לחצתי על אנשים - ובסוף הוא פשוט התפוגג. ואז נזכרתי בפרפר שלי. הבנתי שלפעמים הדרך היחידה לגרום למשהו להישאר היא לתת לו את המרחב לבחור להישאר בעצמו.
הזיכרון הזה גם גרם לי לשאול את עצמי שאלות על ההורות ועל הדרך שבה אנחנו מתייחסים לילדים. אנחנו רוצים להגן עליהם, לכוון אותם, לתת להם את כל הכלים, אבל לפעמים אנחנו חונקים את היכולת שלהם לגלות בעצמם. כמו הפרפר, גם הילד צריך את המרחב שלו לעוף קצת לבד, ולחזור כשהוא מוכן.
יותר מזה - אני מבין היום שזיכרונות ילדות הם לא אוסף של תמונות ישנות בראש. הם כמו מכתבים סגורים שאנחנו מקבלים מהעבר שלנו, וכל אחד מהם נפתח רק כשהלב שלנו מוכן להבין את התוכן. הפרפר הזה היה מכתב כזה. הוא חיכה עשרות שנים עד שאפתח אותו, ורק אז קלטתי שהוא נושא בתוכו את אחד השיעורים הגדולים בחיי.
היום, כשאני פוגש רגעים עדינים כאלה - בין אם זה אדם שאני פוגש במקרה, רעיון שעולה בי פתאום, או תחושה משונה שאני לא מצליח להסביר - אני זוכר את שיעור הפרפר. אני עוצר, מתבונן, נותן מקום, ומחכה לראות אם הוא יבחר להישאר. כי למדתי שמה שנשאר מבחירה חזק הרבה יותר ממה שנשאר מתוך אחיזה.
ואולי, בסופו של דבר, זה כל הסיפור של הילדות שלנו: אנחנו לומדים, נכשלים, מנסים, מאבדים, ואז יום אחד מבינים שהכול היה חלק ממסלול שתוכנן בקפידה. כל פרפר, כל משחק, כל חיוך - היו שם כדי ללמד אותנו משהו על עצמנו. השאלה היא רק מתי נהיה מוכנים להבין.
מאמרים דומים
