מכתב למישהו שפעם אהבתי

היי,
עברו שנים.
אני לא כותב לך כדי לשאול מה שלומך. אני לא באמת רוצה לדעת. לא כי אני אדיש – אלא כי אני שומר על עצמי.
אבל פתאום, בט"ו באב הזה, עלתה בי המחשבה לכתוב.
אולי כי פעם, כשעוד אהבתי אותך, הייתי טוב בכתיבה. אולי כי אז, כשאהבתי אותך – אהבתי גם את עצמי דרכך.

אתה לא היית אהבה קלה.
אתה היית סופה.
ואני, כמו עץ דק עם שורשים לא מספיק עמוקים, נשברתי.

היו לך מילים חדות וידיים רכות.
היו לך עיניים שלא הפסיקו לזוז, כאילו הן תמיד בורחות ממני, אבל מבקשות שאשאר.
הייתה בך אהבה, אני חושב. רק שלא ידעת איך לאהוב בלי להכאיב.

וכשנפרדנו – חלק בי נשאר תקוע שם.
במילים שלא נאמרו. בחיבוק האחרון. בהבטחה שלא קוימה.

אני לא כותב כדי להחזיר אותך.
גם אם תופיע פתאום בדלת – אני לא בטוח שאפתח.

אני כותב כדי לשחרר.
כדי להפסיק להחזיק אותך בתוך הלב שלי כמו סוד.
כדי לתת מקום לאהבה חדשה – נקייה, שקטה, בלי עונש ובלי מבחן.

אם פעם תרגיש פתאום צביטה בלב, בלי סיבה – תדע שזה המכתב הזה.
הוא לא נשלח, אבל הוא קיים.
כמו האהבה שהייתה בינינו.
כמו מי שהייתי כשהיית איתי.

שלום,
ולפני הכול – תודה.