מה אמא שלי הייתה אומרת לי עכשיו?
בן בר-נוי פניקס פותח את הלב במאמר אישי, עדין ונוגע, שבו הוא שואל את עצמו – ואת הקוראים – מה הייתה אמו אומרת לו ברגעים של ספק, כאב או עייפות.
באמצעות מילים שנאמרו, זיכרונות שנשמרו, ומבט פנימי כואב ומרפא – הוא משחזר את נוכחותה של אמו, ומעביר תחושת נחמה עמוקה שממשיכה ללוות גם אחרי לכתה.
מאמר שמאיר את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין אם לבנה, ומזכיר לכולנו כמה כוח יש למילה אחת אוהבת – גם אם היא כבר לא נאמרת בקול.
אני מוצא את עצמי שואל את זה יותר ויותר לאחרונה.
לפעמים בלב, לפעמים בקול רם, לפעמים אפילו כשאני עם אחרים – אבל שומע רק את עצמי.
יש רגעים שהשאלה הזו בוקעת מתוכי בלי שום טריגר.
פשוט עולה, כמו געגוע שאי אפשר להסביר.
כמו לחישה פנימית שמחפשת יד מוכרת.
מה היא הייתה אומרת לי עכשיו?
כשהלב מתכווץ, כשמשהו לא מסתדר, כשאני שוכח למה בכלל התחלתי.
כשהכאב קצת גואה, כשהחיים לוחצים.
כשהעייפות הופכת לצל – ואני שואל את עצמי בשקט:
“האם אני עושה את הדבר הנכון?”
אני בטוח שהיא הייתה עוצרת אותי.
לא עם צעקה, לא עם תוכחה – עם עיניים.
רק הייתה מסתכלת.
והמבט הזה שלה, זה שידע לחצות בתוכי קירות –
היה עוטף אותי מבפנים.
אמא שלי לא הייתה מהמדברות הרבה.
אבל כשהיא דיברה – כל מילה הייתה נשקלת בנשמה.
היא ידעה לחבק עם המשפט הכי פשוט,
ולפעמים עם שתיקה.
אם היא הייתה פה עכשיו, יושבת מולי, אני מדמיין אותה שמה יד על היד שלי, לוחצת בעדינות ואומרת:
"אני רואה אותך. באמת רואה.
לא את מה שאתה מראה לעולם – את מה שאתה שומר רק לעצמך."
ואני בטוח שהייתי נשבר מולה.
בוכה כמו ילד.
לא כי אני חלש – אלא כי מולה היה מותר.
מולה תמיד היה מותר להרגיש.
מותר להיות פגיע.
מותר לשחרר.
היו לה משפטים קבועים.
משפטים פשוטים, שהפכו לציר הנשמה שלי.
כמו:
"כשאתה לא יודע – תעצור. הנשמה שלך כבר יודעת."
או:
"לא הכול צריך לקרות עכשיו. תסמוך על הזמן."
ואולי המשפט שהכי מלווה אותי עד היום:
"גם כשאתה לבד – אתה לא לבד. אני איתך."
אני אומר את המשפט הזה לעצמי לפעמים כשאני על סף ייאוש.
לא בקול, לא מול מישהו – בלב.
וזה מחזיק אותי.
כי אני מרגיש שהיא באמת פה.
לא בגוף – אבל באנרגיה.
לא במילים – אבל בלחישה.
היא הייתה שואלת אותי עכשיו אם אני דואג לעצמי כמו שאני דואג לאחרים.
אם אני סולח לעצמי על הדברים שאני ממהר לשפוט.
אם אני נזכר מדי פעם לשים את היד על הלב ולהגיד לו: “סליחה, אני שוכח אותך לפעמים.”
היא הייתה אומרת לי:
"אני לא צריכה שתהיה מושלם.
אני רק רוצה שתהיה אתה.
כי אתה, כמו שאתה – זה אור."
והאור הזה, שברוב הימים אני שוכח שהוא קיים – פתאום חוזר לי בזיכרון של הקול שלה.
הוא לא זורח בבת אחת.
הוא לא מציף את החדר.
אבל הוא נדלק בפנים.
בתוך הבטן.
בתוך הלב.
בתוך הילד שבי שעדיין לפעמים רק מחפש אמא.
אז כשאני שואל את עצמי "מה היא הייתה אומרת לי עכשיו?"
אני לא תמיד מקבל תשובה מילולית.
לפעמים אני מקבל רק דממה – אבל זו דממה אחרת.
כזו שמרגישה כמו חיבוק בלי גוף.
כזו שמביאה איתה ריח של ילדות, קצה של שמיכה, או מילה שהיא אמרה לי פעם ואני פתאום נזכר בה.
ואני מבין – היא לא באמת הלכה.
הגוף אולי כן, אבל האהבה שלה נשארה חרוטה בי.
לא כסיפור מהעבר – אלא ככוח.
כמצפן.
כמדריכה רוחנית שהולכת איתי בכל שלב.
מה היא הייתה אומרת לי עכשיו?
היא הייתה אומרת:
"תנשום.
תזכור מי אתה.
תפסיק להילחם – אתה כבר מספיק.
ואל תשכח – אני פה.
תמיד."
ואני?
אני שותק לרגע.
עוצם עיניים.
ומרגיש, לרגע קטן,
שיש לי שוב בית.
מאמרים דומים
