ילד שקורא בקפה

הוא לא ידע שזה מיוחד.
ככה זה כשהקסם טמון בדברים שקרו לפני שלמדת איך העולם "אמור" להתנהל.
הוא פשוט היה שותה את שוקו מהספל של אמא, שוקע במבט לתוך המשקעים שבתחתית — ומספר לה מה עומד לקרות.

"את תחזרי מאוחר", הוא היה אומר לה פעם.
"והשכנה תבקש סוכר, גם אם היא תכחיש".
ואמא הייתה מחייכת, כמו רק אמהות יודעות לחייך כשקצת מבולבלים, קצת גאות, וקצת מפחדות מהעומק שהן רואות פתאום בילד שלהן.

הוא לא קרא לזה "קריאה בקפה". לא הייתה לו מילה לזה בכלל.
רק הרגשה. מין ידיעה שקטה, כזו שבאה מבפנים, בלי סיבה. כאילו הנקודות בספל התחברו באוויר, ומסרו לו ציור שהוא לא באמת ראה — אבל כן הרגיש.

וככה זה נמשך.
הוא היה יודע מי ייכנס הביתה. מתי הכלב של השכנים יברח. מתי יירד גשם – גם כשמזג האוויר אמר אחרת.
והכול הרגיש לו טבעי.
הוא לא חשב לרגע שהוא עושה משהו מיוחד.
הוא פשוט הקשיב.

ולאט־לאט, כמו שקורה להרבה ילדים, התחילו להבהיר לו שזה "סתם דמיון".
ש"ילדים לא באמת יכולים לדעת".
ש"זה לא מציאותי".
וכמו שמכבים לאט־לאט אור קטן שמאיר מבפנים, גם הוא התחיל להשתיק את הידיעה הזאת.
אבל היא לא באמת נעלמה.
היא רק הלכה לישון.
בתוך ספל אחר. בתוך שקט אחר.

והיום, כשהוא כבר גבר, לפעמים הוא שותה קפה, ולרגע אחד הקצף מסתחרר בדיוק כמו אז.
והלב שלו מזהה משהו.
ומשהו בו נדרך, כמו ילד שזוכר לפתע שהוא ידע את זה כל הזמן.

כי לא צריך לדעת לקרוא בקפה כדי לראות.
ולא חייבים להבין את הסימנים כדי שהנשמה תזהה אותם.
הילד ההוא, הוא קיים בתוכנו.
לא משנה בני כמה אנחנו.
הילד שידע. שראה. שחשב שזה מובן מאליו.

והמילים שאני כותב עכשיו הן לא על קסם.
הן על הקשבה.
על הרשות לזכור.
על האפשרות לשוב ולהביט לתוך הספל של החיים, ולדעת שגם אם הכול נראה כאילו נשטף — משהו נשאר.
צורת לב. סימן קטן. קו שבור שצייר את הדרך שלך עוד לפני שצעדת בה.

ואולי, רק אולי, אם נעצור לרגע ונביט לתוך השאריות של מה שחשבנו שהוא ריק — נגלה שהוא מדבר.
בשקט. בלי רעש. בלי אגו.
כמו ילד שיושב בפינה של המטבח, מחזיק ספל קצת חם מדי, ומספר את האמת הכי גדולה — בלי לדעת שהיא נדירה.