מה אם הנשמה בחרה אתגר – רק כדי להזכיר לנו שנבחרנו?

יש רגעים בחיים שבהם אתה עוצר. לא כי רצית – אלא כי החיים עוצרים אותך.
משהו נשבר. משהו קורס. ואתה לא מבין למה. לאן כל זה הולך.
ופתאום, אתה שואל את עצמך שאלה שקטה, כמעט לחישה: למה זה קורה לי?
אבל אם תעצור באמת, אם תעמיק לתוך השאלה הזאת – ייתכן מאוד שתשמע שאלה אחרת, גדולה יותר, שמחכה שם מתחת לפני השטח:
מה אם בחרתי את זה?

זה לא קל לחשוב ככה.
אנחנו רגילים לראות את הכאב כאויב, את השבר ככישלון, את הדרך הקשה כעונש.
אבל מה אם זו דווקא הדרך שהנשמה שלך בחרה לעצמה?
לא כדי להכאיב – אלא כדי להזכיר לך מי אתה באמת.

אולי הגל הזה שנפל עליך, זה שסחף אותך, זה שכמעט גרם לך לוותר –
אולי הוא לא בא כדי לטבוע אותך, אלא כדי להציף מתוכך משהו ששכחת.
אולי הוא בא כדי לשטוף את מה שכבר לא משרת אותך, את הסיפור הישן, את ההרגלים, את הזהות שהתאימה פעם – אבל היום כבר לא נכנסת לעור שלך כמו פעם.

לפעמים האתגר הכי גדול הוא בדיוק הדלת שנפתחת – גם אם היא נראית כמו קיר.
לפעמים הלילה החשוך הוא הרגע שבו נדלקת בך הלהבה הכי שקטה, זו שמובילה אותך פנימה.
ולפעמים, דווקא מתוך הקריסה – צומחת פתאום התחלה שלא ידעת שחיכית לה.

הנשמה שלנו לא רואה את החיים כמו שאנחנו רואים.
היא לא מפחדת מכאב. היא לא שופטת טעויות.
היא בוחרת חוויות – לא הצלחות.
היא באה ללמוד, להיזכר, להתעורר.
והיא יודעת שלפעמים, רק כשמשהו נשמט – נוכל באמת לבחור מחדש.

אני לא אומר שכל סבל הוא רוחני. אני לא אומר שכל קושי הוא "לטובה".
אני רק מציע אפשרות – לראות את מה שקורה דרך עדשה אחרת.
כי לפעמים, רק המחשבה שיש בזה משמעות – היא זו שיכולה להרים אותך מהקרקע.

אולי זה לא עונש. אולי זו קריאה.
אולי זה לא מחסום – אלא מבחן שדווקא אתה יכול לעבור.
אולי זה לא סימן שאתה פחות – אלא תזכורת שאתה הרבה יותר ממה שחשבת.

הרי תחשוב רגע: כמה פעמים הרגשת שנשברת – ודווקא משם קיבלת את המתנה הכי גדולה?
כמה פעמים רצית לוותר – אבל אז הופיעה נקודת אור שלא ראית קודם?
כמה פעמים רק אחרי שהתבלבלת – מצאת משהו חדש בעצמך?

אם אנחנו באמת נשמות במסע – אז כל רגע הוא חלק מהמפה.
גם אלה שנראים כמו סטייה, כמו טעות, כמו פצע פתוח.
וכל אתגר – אולי הוא פשוט הדרך שבה הנשמה מזכירה לעצמה שהיא בחרה.
שהיא נבחרה.
ושגם אם שכחת לרגע – אתה בדרך שלך. בדיוק.