כשהקלפים החליטו שהם שובתים

בוקר טוב, כמו בכל שבוע, גם השבוע בחרתי עבורך 3 קלפים לשבוע הקרוב. כל שצריך לעשות הוא לעצום עיניים, להתמקד היטב במספרים 1, 2, 3, לנשום עמוק ולבחור את המספר שמרגיש הכי נכון. המספר שיבחר ייצג את הקלף השבועי ואת המסר שמגיע איתו. ✨ אני מזמין אותך לביקור בחנות המיסטית שלי – עולם של קסם, חכמה ואנרגיה טובה מחכה לך 💫 קלפי טארוט, קריסטלים, ספרים, הפתעות – והכול עטוף באהבה לכניסה לחנות: www.mysticshop.co.il אני מאחל לכולנו יום של חיבור, נדיבות, ובחירה במהות שלנו – שוב ושוב. באהבה גדולה, בן בר-נוי פניקס אני מזכיר כי ניתן ליצור איתי קשר בווצאפ 079-5916391 בהזמנות זו אני רוצה לעדכן כי מעתה, ניתן לצרף חברים, בני משפחה ומכרים לקבל המסרים שלי, על ידי שליחת הודעה בנושא לווטסאפ שלי 079-5916391

יש מכתבים שנכתבים בשביל מישהו אחר – אבל נועדו בעצם בשבילנו. מילים שמילאנו לתוך דף, לא כדי לשלוח, לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי לנשום. כדי לומר את מה שלא הצלחנו לומר בקול. כדי לשחרר את מה שכבר לא יכול היה להישאר בפנים. אני זוכר את הלילה שבו כתבתי את המכתב הראשון שלא נשלח. זה לא היה מתוכנן. לא הייתה כוונה לנסח משהו "יפה" או "חכם". זה פשוט פרץ מתוכי. התחלתי לכתוב כאילו מישהו בתוכי תפס את היד והניח אותה על הדף. היו שם כעסים, געגועים, מילים שנשמרו הרבה יותר מדי זמן בלב. וכשהגעתי לסוף – לא רציתי לשלוח. אפילו לא להדפיס. רק ידעתי שכתבתי. וזה הספיק. כי משהו בי זז. השתנה. התרכך. המכתב ההוא היה לאדם שלא היה מסוגל לשמוע אותי באמת. אבל אולי הייתי צריך לשמוע את עצמי. לשמוע את הלב שלי מדבר בלי להתנצל. לשמוע את האמת כפי שהיא – לא מצונזרת, לא מעודנת, לא בשביל להרשים אף אחד. ומאז – נהיו עוד מכתבים. מכתב לילד שהייתי פעם. מכתב לאמא שכבר לא כאן. מכתב לאבא, גם כשהקשר בינינו היה כמו דלת חורקת. מכתב לבן־הזוג שחלמתי שיהיה לי – עוד לפני שהוא הופיע. ומכתב לעצמי. דווקא לעצמי. המכתב הכי קשה. והכי נחוץ. יש משהו במכתב שלא נשלח – שהוא הרבה יותר שלם ממילים שאמרנו בקול. כי כשאנחנו כותבים בלי כוונה "להעביר מסר" – אנחנו פשוט אמת. וכשאנחנו אמת – כל המערכת מתאזנת. הנפש נושמת. הפצע מתייבש מבפנים. ואני חושב לעצמי כמה אנשים מסתובבים עם מילים כלואות. כמה לבבות מחזיקים "מה שרציתי להגיד לך אז", ולא אמרו. כמה דברים אנחנו סוחבים, רק כי לא מצאנו את הדרך לפרוק אותם. ואולי לא צריך לדבר. אולי רק לכתוב. אולי מכתב אחד, בלי נמען, בלי כתובת, בלי תאריך – הוא בדיוק מה שהלב צריך עכשיו. אז אם אתה מרגיש שיש לך משהו לא סגור – תכתוב. אל תחכה שיהיה זמן. אל תחכה שהשני "יהיה מוכן לשמוע". הכתיבה הזו היא לא בשבילו. היא בשבילך. והיא משנה הכול. אפילו אם אף אחד לעולם לא יקרא אותה.

זה היה בוקר רגיל לגמרי. השמש עדיין לא החליטה אם להיכנס או להתחבא מאחורי העננים, אני בדיוק סידרתי את הדברים על השולחן לפני עוד יום של פגישות, קפה כבר מוכן, נר דולק. ופתאום, נוצה. לגמרי לא קשורה. נוצה לבנה, קטנה, עדינה, שוכבת באמצע השולחן כאילו היא חיכתה שם. ולא היה חלון פתוח, ולא היה לי כרית נוצות בסביבה, ולא נכנס שום ציפור הביתה – אני בטוח בזה. אבל היא הייתה שם. שקטה. כמו לחישה. לקח לי בדיוק שנייה להבין. הנוצה הזו – לא הופיעה סתם. היא באה לבקר. יש רגעים כאלה, שבהם משהו קטן כל כך מרגיש גדול מהחיים. זה יכול להיות שיר שמתנגן בדיוק כשחשבת על מישהו, ריח מסוים באוויר, מספר שחוזר שוב ושוב – או נוצה אחת, לבנה, באמצע השולחן שלך. ואתה לא צריך הוכחות. אתה מרגיש את זה בבטן. בלב. מישהו מדבר איתך. מישהו שכבר לא נמצא כאן – לפחות לא בגוף. אני מאמין שלפעמים, מי שאהב אותנו בעולם הזה – מוצא דרכים לא צפויות להזכיר לנו שהוא עוד בסביבה. לא בדרמטיות. לא מתוך פחד. אלא מתוך אהבה שקטה, עמוקה, שלא זקוקה למילים. כי יש קשרים שהגוף לא יכול להכיל. רק הנשמה. וכשהם שולחים נוצה – זה לא סתם סימן. זה כמו פתק מקופל שנפל ישר מלמעלה. זה אומר: אני רואה אותך. אני איתך. לא שכחתי. גם אתה לא. אני זוכר שלפני שנים, כשאיבדתי מישהי מאוד קרובה ללבי, בקושי יכולתי לנשום. העולם המשיך להתקדם, אבל משהו בי נשאר מאחור. ואז, יום אחד, הלכתי ברחוב – וירדה פתאום נוצה. לא הייתה רוח. לא היו יונים באופק. והיא ירדה באיטיות, כאילו נשלחה. היא נחתה בדיוק על הכתף שלי. ועם כל כמה שזה נשמע פשוט – אני נשבע שבאותו רגע, הלב שלי נרפא קצת. כי הרגשתי אותה. בלי ספק, בלי היגיון. הרגשתי שהיא אמרה לי: תמשיך. אני פה. ולכן, כשאני רואה נוצה פתאום – אני עוצר. אני לא שואל יותר מדי שאלות. אני פשוט אומר תודה. כי לפעמים, דווקא הדבר הקטן ביותר – מחזיק את המשמעות הכי גדולה. ונוצה אחת על השולחן – יכולה להזכיר לך שאתה לא לבד, גם כשנדמה שכן. אם גם אתה מצאת נוצה במקום מוזר, אם הרגשת צמרמורת שקטה בגב, אם עלה לך שם בלב בלי שתכננת – תן לעצמך להאמין בזה. לא כי אתה צריך הוכחות. כי הנשמה שלך כבר יודעת.

יש רגעים בחיים שבהם אתה עוצר. לא כי רצית – אלא כי החיים עוצרים אותך. משהו נשבר. משהו קורס. ואתה לא מבין למה. לאן כל זה הולך. ופתאום, אתה שואל את עצמך שאלה שקטה, כמעט לחישה: למה זה קורה לי? אבל אם תעצור באמת, אם תעמיק לתוך השאלה הזאת – ייתכן מאוד שתשמע שאלה אחרת, גדולה יותר, שמחכה שם מתחת לפני השטח: מה אם בחרתי את זה? זה לא קל לחשוב ככה. אנחנו רגילים לראות את הכאב כאויב, את השבר ככישלון, את הדרך הקשה כעונש. אבל מה אם זו דווקא הדרך שהנשמה שלך בחרה לעצמה? לא כדי להכאיב – אלא כדי להזכיר לך מי אתה באמת. אולי הגל הזה שנפל עליך, זה שסחף אותך, זה שכמעט גרם לך לוותר – אולי הוא לא בא כדי לטבוע אותך, אלא כדי להציף מתוכך משהו ששכחת. אולי הוא בא כדי לשטוף את מה שכבר לא משרת אותך, את הסיפור הישן, את ההרגלים, את הזהות שהתאימה פעם – אבל היום כבר לא נכנסת לעור שלך כמו פעם. לפעמים האתגר הכי גדול הוא בדיוק הדלת שנפתחת – גם אם היא נראית כמו קיר. לפעמים הלילה החשוך הוא הרגע שבו נדלקת בך הלהבה הכי שקטה, זו שמובילה אותך פנימה. ולפעמים, דווקא מתוך הקריסה – צומחת פתאום התחלה שלא ידעת שחיכית לה. הנשמה שלנו לא רואה את החיים כמו שאנחנו רואים. היא לא מפחדת מכאב. היא לא שופטת טעויות. היא בוחרת חוויות – לא הצלחות. היא באה ללמוד, להיזכר, להתעורר. והיא יודעת שלפעמים, רק כשמשהו נשמט – נוכל באמת לבחור מחדש. אני לא אומר שכל סבל הוא רוחני. אני לא אומר שכל קושי הוא "לטובה". אני רק מציע אפשרות – לראות את מה שקורה דרך עדשה אחרת. כי לפעמים, רק המחשבה שיש בזה משמעות – היא זו שיכולה להרים אותך מהקרקע. אולי זה לא עונש. אולי זו קריאה. אולי זה לא מחסום – אלא מבחן שדווקא אתה יכול לעבור. אולי זה לא סימן שאתה פחות – אלא תזכורת שאתה הרבה יותר ממה שחשבת. הרי תחשוב רגע: כמה פעמים הרגשת שנשברת – ודווקא משם קיבלת את המתנה הכי גדולה? כמה פעמים רצית לוותר – אבל אז הופיעה נקודת אור שלא ראית קודם? כמה פעמים רק אחרי שהתבלבלת – מצאת משהו חדש בעצמך? אם אנחנו באמת נשמות במסע – אז כל רגע הוא חלק מהמפה. גם אלה שנראים כמו סטייה, כמו טעות, כמו פצע פתוח. וכל אתגר – אולי הוא פשוט הדרך שבה הנשמה מזכירה לעצמה שהיא בחרה. שהיא נבחרה. ושגם אם שכחת לרגע – אתה בדרך שלך. בדיוק.

הוא לא ידע שזה מיוחד. ככה זה כשהקסם טמון בדברים שקרו לפני שלמדת איך העולם "אמור" להתנהל. הוא פשוט היה שותה את שוקו מהספל של אמא, שוקע במבט לתוך המשקעים שבתחתית — ומספר לה מה עומד לקרות. "את תחזרי מאוחר", הוא היה אומר לה פעם. "והשכנה תבקש סוכר, גם אם היא תכחיש". ואמא הייתה מחייכת, כמו רק אמהות יודעות לחייך כשקצת מבולבלים, קצת גאות, וקצת מפחדות מהעומק שהן רואות פתאום בילד שלהן. הוא לא קרא לזה "קריאה בקפה". לא הייתה לו מילה לזה בכלל. רק הרגשה. מין ידיעה שקטה, כזו שבאה מבפנים, בלי סיבה. כאילו הנקודות בספל התחברו באוויר, ומסרו לו ציור שהוא לא באמת ראה — אבל כן הרגיש. וככה זה נמשך. הוא היה יודע מי ייכנס הביתה. מתי הכלב של השכנים יברח. מתי יירד גשם – גם כשמזג האוויר אמר אחרת. והכול הרגיש לו טבעי. הוא לא חשב לרגע שהוא עושה משהו מיוחד. הוא פשוט הקשיב. ולאט־לאט, כמו שקורה להרבה ילדים, התחילו להבהיר לו שזה "סתם דמיון". ש"ילדים לא באמת יכולים לדעת". ש"זה לא מציאותי". וכמו שמכבים לאט־לאט אור קטן שמאיר מבפנים, גם הוא התחיל להשתיק את הידיעה הזאת. אבל היא לא באמת נעלמה. היא רק הלכה לישון. בתוך ספל אחר. בתוך שקט אחר. והיום, כשהוא כבר גבר, לפעמים הוא שותה קפה, ולרגע אחד הקצף מסתחרר בדיוק כמו אז. והלב שלו מזהה משהו. ומשהו בו נדרך, כמו ילד שזוכר לפתע שהוא ידע את זה כל הזמן. כי לא צריך לדעת לקרוא בקפה כדי לראות. ולא חייבים להבין את הסימנים כדי שהנשמה תזהה אותם. הילד ההוא, הוא קיים בתוכנו. לא משנה בני כמה אנחנו. הילד שידע. שראה. שחשב שזה מובן מאליו. והמילים שאני כותב עכשיו הן לא על קסם. הן על הקשבה. על הרשות לזכור. על האפשרות לשוב ולהביט לתוך הספל של החיים, ולדעת שגם אם הכול נראה כאילו נשטף — משהו נשאר. צורת לב. סימן קטן. קו שבור שצייר את הדרך שלך עוד לפני שצעדת בה. ואולי, רק אולי, אם נעצור לרגע ונביט לתוך השאריות של מה שחשבנו שהוא ריק — נגלה שהוא מדבר. בשקט. בלי רעש. בלי אגו. כמו ילד שיושב בפינה של המטבח, מחזיק ספל קצת חם מדי, ומספר את האמת הכי גדולה — בלי לדעת שהיא נדירה. 

לפעמים, בלילות גשומים במיוחד, אני מוצא את עצמי מביט בפנסי הרחוב. לא באור שלהם, אלא במה שמאחוריו. בעצב השקט הזה שהם מקרינים. יש בהם משהו כל כך חשוף, כל כך בודד, וכל כך נאמן לתפקיד שלהם – שהם גורמים לי לחשוב. פנס רחוב לא בוחר מתי להידלק. הוא לא מתלבט אם להאיר או להישאר כבוי. הוא פשוט שם – עומד זקוף, שקט, מדויק, ומדליק את האור שלו גם כשאף אחד לא עובר. גם כשאין מי שיראה. גם כשכולם ישנים והוא היחיד שנשאר ער. יש בזה משהו נוגע. כמעט אנושי. כאילו יש לו דופק. כמו שהוא מחכה למישהו – ולא משנה אם מישהו באמת יבוא. ראיתי פעם פנס כזה באמצע הלילה, בגשם שוטף. עמדתי לידו כדי לא להירטב לגמרי, ופתאום שמתי לב שמן הזכוכית שלו מטפטפות טיפות מים באיטיות. והיה בזה משהו... לא יודע להסביר. כאילו הפנס בוכה. לא בכי של כאב, אלא של חמלה. של עייפות. של מישהו שעשה את העבודה שלו שוב ושוב ושוב – גם כשהעולם שכח ממנו. זה אולי היה רק מים שנקוו על העדשה, אבל באותו רגע זה הרגיש כמו דמעות של פנס רחוב. ואני חושב כמה מאיתנו מרגישים לפעמים בדיוק כך. עומדים במקום, נותנים אור, עושים את הדבר שלנו בשקט, ממשיכים להחזיק – גם כשאף אחד לא רואה. גם כשאין מחיאות כפיים. גם כשבתוך הלב – גשם. אנחנו לא תמיד צריכים שמישהו יאיר לנו. לפעמים, כל מה שאנחנו צריכים זה שיזהו אותנו. שיראו שגם אם האור שלנו לא בוהק – הוא עדיין שם. שהוא יציב, שהוא עדין, שהוא עושה את העבודה. בדיוק כמו הפנס. שלא מתרברב, שלא מבקש במה, רק מדליק את עצמו שוב ושוב בכל לילה, כי זו המשמעות שלו. כי יש בזה שירות שקט לעולם. אולי כל אחד מאיתנו הוא קצת פנס רחוב. אולי כולנו מאירים למישהו מבלי לדעת. אולי גם אם נראה לנו שאנחנו לבד – יש מישהו שעובר מתחתינו בדיוק ברגע הנכון, ומקבל מאיתנו אור קטן שעוזר לו להמשיך. ואולי לא נזכה לדעת מזה אף פעם. וזה בסדר. כי לא כל אור מחפש הכרה. יש אור שפשוט קיים – בשביל להיות. אז אם אתה מרגיש עייף, אם את מרגישה שכבר לא שמים לב לנוכחות שלך, אם נדמה לך שאת מאירה לשום מקום – תזכרי בפנס ההוא. שגם בלילה הכי שקט, הוא המשיך לעמוד שם. גם בגשם, גם בערפל, גם כשלא היה איש ברחוב.  הוא לא כיבה את עצמו – כי הוא ידע, עמוק בפנים, שגם אם עכשיו נדמה שהכול חשוך – מישהו עוד יזדקק לאור הזה. גם אם לרגע. גם אם בלי לומר תודה. ויש בזה משהו מרגש. לדעת שאתה לא צריך לזרוח – כדי להאיר. לדעת שגם העדינות שלך, גם הקביעות שלך, גם הדמעות השקטות שמטפטפות לך מבפנים – הן חלק מהאור הזה שאתה מביא לעולם.

יש קלפים שמוציאים מהאנשים חיוך, ויש קלפים שמוציאים מהם את כל האוויר מהריאות. קלף המוות, למשל, הוא כזה. אתה שולף אותו – והעיניים של הצד השני נפערות. "מה זה אומר? מישהו ימות?" ואז מגיעה ההשתתקות, המבוכה, ולעיתים גם הרצון פשוט לסיים את השיחה. אבל האמת? זה אחד הקלפים הכי יפים והכי משחררים בכל החפיסה. הבעיה היא בשם שלו. המילה "מוות" נשמעת לנו כמו סוף. כמו קץ, כמו אובדן. היא גורמת לנו להידרך. כי מי באמת מוכן לפגוש את הסוף? אבל בטארוט, ובחיים בכלל, מוות הוא לא בהכרח הסוף – הוא בעיקר שינוי. קלף המוות הוא כמו דף שנשר מהעץ כדי לפנות מקום לעלים חדשים. הוא כמו הנשימה האחרונה של לילה, רגע לפני שהשמש עולה. הוא תזכורת שמה שכבר לא משרת אותנו – מותר לו ללכת. פעם, באחת מהקריאות הכי מרגשות שעשיתי, עלתה האישה הזו מולי, לבושה באדום עז, עם עיניים מלאות סערה. היא שאלה על זוגיות שהכאיבה לה כבר חודשים, אולי שנים. וקלף המוות פשוט נפל. הוא לא נשלף – הוא ממש נפל על השולחן. לא הייתי צריך להגיד הרבה. היא רק הביטה בו ואמרה בשקט: "ידעתי." זה היה רגע של אמת. לא של פחד – של שחרור. כי עמוק בפנים, היא כבר ידעה שזה נגמר. היא רק חיכתה לאישור מהיקום. וזה מה שיפה בקלף הזה – הוא לא בא כדי להפחיד. הוא בא כדי לאשר. כדי להזכיר לך שאתה לא משוגע כשאתה מרגיש שדברים משתנים. הוא בא כדי להגיד: מותר לך לשחרר. מותר לך לסיים. לא כל סוף הוא כישלון. לפעמים, סוף הוא דווקא תחילתה של אמת עמוקה יותר. במובן מסוים, קלף המוות הוא הכי חי מכל הקלפים. כי הוא עוסק בצמיחה. בלידה מחדש. בהזדמנות לראות את עצמך כמו שאתה באמת – בלי הסיפורים שעטפת את עצמך בהם. הוא בא לעזור לך לקלף את השכבות. לא מתוך אלימות – אלא מתוך אהבה. הוא מבקש ממך לשאול: איפה אני נאחז במשהו שכבר לא שייך לי? איזה פחד אני מחזיק רק כי התרגלתי אליו? איזה פרק אני דוחה את סיומו, למרות שברור לי שכבר אין בו חיים? ובמקום הזה – הוא לא קלף של מוות. הוא קלף של אמת. כי האמת היא זו שמנקה. שמפילה קליפות. שמובילה אותנו דרך כאב – אל חופש. אני תמיד אומר שכשקלף המוות מופיע בקריאה, זה לא הזמן לשאול "מה אאבד", אלא דווקא – "מה ייוולד בי ברגע שאעז לשחרר". זו נקודת מבט שהופכת את הפחד להזמנה. את הסוף – להתחלה חדשה. ואני לא אומר שזה קל. לפעמים זה כואב. לפעמים זה מבלבל. לפעמים השינוי מגיע בלי אזהרה מוקדמת, ואתה מרגיש כאילו מישהו טלטל את כל עולמך. אבל דווקא שם, מתוך הקריסה – נולדת ההזדמנות להתחיל מהתחלה. ממקום נקי. אמיתי. אחר. אז כן – זה קלף שמרתיע. כן – זה קלף שלוקח אוויר. אבל זה גם קלף שמניע אותך קדימה. שמסיר את מה שכבר לא מתאים. שמחזיר אותך לעצמך. ואם הוא הופיע לך – תדע שזה לא במקרה. תדע שזו לא אזהרה – זו הזמנה. הזמנה להתבונן פנימה. לבחור באמת. ולעשות את הצעד הזה, גם אם הוא מפחיד – כי בצידו השני מחכה משהו שעדיין לא גילית בעצמך.

יש אבנים שמושכות את העין, ויש כאלה שמושכות את הנשמה. לברדורייט תמיד הייתה בשבילי קצת מהשני סוגים – מין קסם מהלך על התפר שבין החומר לרוח. היא לא האבן שאתה מבחין בה מיד. אבל ברגע שהיא מתגלה – אתה לא מצליח להוריד ממנה את העיניים. זה לא רק הברק הכחול-ירוק שמבזיק מתוכה באור מסוים. זה התחושה שהיא מסתירה סיפור. כאילו כל צבע בה הוא שכבת זיכרון של נשמה עתיקה. פעם ראשונה שנתקלתי בלברדורייט זה לא היה בכלל במודע. היא פשוט הופיעה. מישהו נתן לי אותה בלי הרבה הסברים, רק אמר לי – "תחזיק אותה בכיס. היא תגן עליך". לא שאלתי יותר מדי שאלות. שמתי אותה בכיס, ושכחתי ממנה. אבל מאז – משהו בי הרגיש שיש עליי שומר. לא במובן הדרמטי – לא כמו קמע או חמסה. יותר כמו יד נסתרת ששומרת אותי ממבפנים. מין שקט קטן בעין הסערה. עם הזמן, התחלתי ללמוד אותה לעומק. גיליתי שלברדורייט נחשבת לאחת האבנים המחזקות ביותר את העין השלישית – את המקום הזה בנו שרואה גם כשאנחנו לא מביטים, שמרגיש גם כשאנחנו לא מבינים, שמוביל אותנו גם כשאנחנו לא בטוחים לאן. היא לא עושה רעש. היא לא מתהדרת בתארים. היא פשוט שם – עוטפת אותך באור רך, אבל חזק, כאילו אומרת: תסמוך. אתה רואה יותר ממה שאתה חושב. אתה יודע יותר ממה שאתה מרשה לעצמך לדעת. יש אנשים שמניחים אותה על המצח במדיטציה ומרגישים פתאום דחף עז לבכות. יש כאלה שפשוט מחזיקים אותה ביד ופתאום מקבלים הארה קטנה, כאילו משהו הסתדר בראש או בלב. אצלי, היא תמיד עובדת דרך שתיקות. כשיש לי יום עמוס, כשאני מוצף, כשאני מתקשה לשמוע את עצמי – אני לוקח אותה איתי, שותק איתה כמה דקות, ונותן לה לעשות את שלה. וזה תמיד, אבל תמיד, עוזר לי לחזור לעצמי. הלברדורייט מזכירה לנו שהאינטואיציה שלנו היא לא מותרות. היא מצפן. וכשהחיים זזים מהר, כשהסחות הדעת שולטות, כשהלב מבולבל – האבן הזו באה ואומרת: רגע. תנשום. תתכוונן. יש לך בתוכך רדאר מדויק יותר ממה שחשבת. רק תיתן לו לדבר. היא גם מגינה. לא רק מהעולם שבחוץ, אלא גם מהמקומות בתוכנו שמערערים אותנו. מהמחשבות שמחלישות, מהפחדים הקטנים, מהביקורת העצמית. היא יוצרת חיץ עדין, לא סוגרת – אבל שומרת. כמו חבר טוב שלא שופט, רק נוכח. יש בה חכמה עתיקה. והיא לא ממהרת להגיד הכול. היא נותנת לך להבין לבד. בקצב שלך. אני אוהב להניח אותה על שולחן העבודה שלי, או מתחת לכרית. לפעמים היא עליי כשאני עם אנשים, לפעמים רק בבית. היא לא עושה קסמים, אבל כן מזכירה לי שאני לא צריך לחפש את התשובות מחוץ. הכול כבר כאן. פשוט צריך להיזכר. אז אם אתה בתקופה שבה אתה שואל את עצמך הרבה שאלות, אם את מרגישה שיש מסר שאת לא מצליחה לקלוט, אם משהו מבפנים מבקש הכוונה – אולי תן ללברדורייט להיות איתך. היא לא תתערב. אבל היא תאיר לך דרך, כזו שרק אתה תדע לזהות. היא לא סתם אבן. היא תזכורת. שהחכמה כבר בפנים. שהעין השלישית לא צריכה להיפתח – היא רק מחכה שתסכים להאמין לה.

יש ימים שבהם משהו קורה בדיוק ברגע הנכון, ואתה עוצר לרגע ואומר לעצמך: זה לא היה סתם. לא יכול להיות שזה סתם. אתה פוגש מישהו ברחוב אחרי שנים בדיוק כשהלב שלך היה צריך חיבוק. אתה מקבל טלפון ממישהי שלא שמעת ממנה חודשים – בדיוק בדקה שבה נשברת. אתה רואה מילה בשלט, מספר על לוח רכב, ציפור על אדן החלון, והיקום לוחש לך דרכם משהו שרק אתה יכול להבין. זה עדין, שקט, לפעמים כל־כך שולי – אבל הנשמה מיד קולטת. וזה כל העניין. אני לא מדבר על מיסטיקה דרמטית, על שליחים מהעולמות העליונים, על תחזיות מפורטות. אני מדבר על סימנים קטנים, לפעמים מצחיקים, לפעמים רגשיים, שצצים בלי שביקשת. כמו לחיצת יד מאחורי הקלעים של החיים. כמו היקום שאומר: אני פה. אני מקשיב. שים לב. אני זוכר שפעם אחת, בתקופה שהלב שלי היה ממש מבולבל, פתחתי קלף בלי כוונה. סתם, הנחתי את היד על החפיסה והוא פשוט התהפך לבד. היה כתוב בו "יש סיבה לדברים שלא קיבלת". לא הייתי צריך יותר מזה. לא ניתוח מעמיק, לא תקשור. רק את המשפט הזה. והוא נגע בדיוק במקום שהייתי צריך. פתאום נפל לי האסימון. לא כי מישהו הסביר לי – אלא כי מישהו ביקום שלח לי קריצה. וזה מדהים כמה פעמים אנחנו מקבלים קריצות כאלה – אבל מדחיקים אותן, אומרים "סתם צירוף מקרים", "זה רק דמיון", "זה כלום". אבל אולי לא כלום. אולי זה בדיוק הכול. אולי כשאנחנו מרגישים שהסימן הזה נוגע בנו – זה כי הנשמה שלנו מזהה בו אמת. לא אמת אוניברסלית, לא כלל עולמית – אמת פרטית, אישית, כזו שנכנסת ישר לתוך הפינה הכי פנימית ומלטפת אותה בלי מילים. וזה לא משנה אם זה הגיע מקריסטל, מספר, שיר, שלט חוצות או חיבוק לא צפוי. מה שמשנה זה שהסכמת לשים לב. כי כשהיקום מדבר – הוא לא צועק. הוא לוחש. הוא מצייר לך לב קטן בקצף של הקפה. הוא משאיר לך נוצת תכלת באמצע המסדרון. הוא שולח לך כלב רחוב שיישב פתאום לידך בתחנת אוטובוס, בדיוק ברגע שבו אתה מרגיש לבד. לא כדי לרפא – כדי להזכיר. אנחנו חיים בעולם מהיר, שכלי, כזה שדורש הוכחות, הסברים, היגיון. אבל הסימנים לא שייכים לעולם הזה. הם שייכים לתדר אחר, לתחום שבו לא צריך להבין – רק להרגיש. וכשאנחנו מאפשרים לעצמנו להתמסר, אפילו לרגע, למה שנראה לנו כ"משהו קטן ומוזר שקרה" – שם בדיוק מתחולל הקסם. וזה לא שאתה צריך לרדוף אחרי סימנים. זה לא שהם באים רק למי שמאמין. הסימנים באים לכולם – פשוט לא כולם שמים לב. וברגע שאתה מתחיל להתכוונן, להתחיל להקשיב, משהו נפתח. התודעה מתרחבת. אתה נהיה פתוח למה שמעבר. ואז – זה כבר נהיה משחק מרתק. כל יום נהיה מפה של רמזים קטנים. כל רגע הוא הזדמנות לפגוש עוד הודעה ממישהו שם למעלה, או אולי – ממך עצמך, רק בגרסה הגבוהה שלך. ואני מאמין בזה בכל ליבי – כל דבר שקורה בזמן הנכון, גם אם הוא קטן, גם אם הוא רגעי – לא קורה סתם. ואולי, רק אולי, מה שנראה לך עכשיו כמו "סתם גמגום של החיים", יתברר מחר כאחד הרגעים המדויקים ביותר שקיבלת מהיקום.  אז תן לעצמך להרים את העיניים לפעמים. תסתכל מסביב. לא תופתע אם תגלה שהרוח מדברת אליך יותר ממה שחשבת. ואם כבר קיבלת סימן – קטן ככל שיהיה – תן לו רגע של כבוד. אולי זה כל מה שהיית צריך.