למה חשוב לקבל כל אחד – גם אם הוא שונה מאוד ממך?

לאורך השנים הבנתי משהו פשוט, אבל מטלטל:
רוב האנשים לא באמת מפחדים מהשונה – הם מפחדים ממה שהשוני מעורר בהם.
הוא מאיים עליהם.
מזכיר להם שהם לא שולטים בהכול, שאין רק אמת אחת, שאין רק דרך אחת להיות אדם.

ואני?
אני לא רק ראיתי את זה – אני חייתי את זה.
להיות שונה בעולם הזה זו לפעמים משימה יומיומית.
זה לא להכריז על השוני – אלא פשוט להיות מי שאתה,
ולדעת שכל צעד שאתה עושה מעורר במישהו אחר משהו:
שיפוט, תגובה, הסתייגות, מבוכה.

אבל אני מאמין שלשם כך באנו – לא כדי להיות עותקים מושלמים של דף הנחיות –
אלא כדי להזכיר לעולם שהנשמה לא נראית אותו דבר אצל כולם.
ושדווקא בגיוון – מתחבא היופי הכי עמוק שיש.

קבלה אמיתית מתחילה בלב.
היא לא מתבססת על “האם אתה חושב כמוני?”,
אלא על “האם אתה אנושי כמוני?”
וכשזה הבסיס – אפשר להכיל כמעט כל דבר.

אני זוכר מקרים שבהם פגשתי אנשים שלכאורה שונים ממני בכל דרך אפשרית.
דעות פוליטיות, השקפות חיים, סגנון דיבור, אורח חיים.
אבל אז, מתחת לשכבות, פתאום עלתה אמת משותפת:
פחד.
געגוע.
תקווה.
רצון להיות משמעותי למישהו.

וזה מה שהזכיר לי:
כולנו שונים – אבל כולנו מחפשים בדיוק את אותו הדבר.
לחוות אהבה.
לזכות להכרה.
להרגיש שיש לנו מקום.

לקבל מישהו אחר זה לא להסכים איתו בכל דבר.
זה לא לוותר על הגבולות שלך או על האמת שלך.
זו היכולת להחזיק שתי מציאויות בו זמנית –
שלך ושלו.
ולא לפחד מהפער.

זה להבין שהאדם שמולך לא חייב להתאים לתבנית שלך כדי להיות ראוי לאהבה.
זה להסכים להגיד:
"אני רואה אותך, גם אם אני לא מבין הכול.
אני לא מפחד ממך – אני סקרן כלפיך."

וכשאנחנו מצליחים להחזיק את זה – קורה משהו כמעט מיסטי:
השוני כבר לא מפריד – הוא מחבר.
כי הוא פותח מרחב.
ומרחב, בן אדם יקר, הוא תמיד התחלה של ריפוי.

אז למה חשוב לקבל כל אחד – גם אם הוא שונה ממך?

כי כל אדם שאתה פוגש הוא מראה,
ואם אתה בוחר לאטום עיניים – אתה מפסיד הזדמנות לראות חלק נוסף בעצמך.
כי דווקא מי שמאתגר אותך – מלמד אותך על הלב שלך.
כי כשאתה מצליח לפתוח את הדלת גם לשונה – אתה מגלה כמה אתה גדול.

ובסוף – זה תמיד חוזר אלינו.
כי אם אני מקבל את האחר,
אני גם מרשה לעצמי להיות אני,
במלואי, בלי להצטדק,
בלי לפחד שאני "יותר מדי" או "לא מספיק."

וזה, בעיניי, הריפוי האמיתי של העולם הזה.