על מעלות המוזיקה – בעולם המיסטיקה ולא רק
המוזיקה, יותר מכל דבר אחר, מצליחה לחדור לנפש בלי לבקש רשות.
במאמר אישי, מרגש ורוחני במיוחד, בן בר-נוי פניקס מתאר כיצד הצלילים מלווים אותו בעולם המיסטיקה – וגם ברגעים האנושיים והפשוטים ביותר.
הוא משתף כיצד מוזיקה פותחת שערים פנימיים, משנה תדרים, מחזיקה תהליכים – ומזכירה לנו נשימה, חיבור וריפוי.
המוזיקה אינה רק רקע – היא מהות.
והיא מדברת בשפה שכל נשמה מבינה.
יש צלילים שלא שומעים באוזניים.
יש מנגינות שלא כתובות בתווים.
יש תדרים – שנכנסים ישר ללב, עוקפים כל הגיון, כל פחד, כל הסבר.
וזו, בן אדם יקר, מהותה של המוזיקה.
המוזיקה היא השפה העתיקה ביותר, ואולי גם הטהורה ביותר.
היא הייתה כאן הרבה לפני המילים.
היא קיימת בזרימת המים, ברשרוש העלים, בפעימות הלב, בדופק של האם כשהעובר שוכב ברחם.
והיא תמשיך להיות כאן – גם כשאנחנו כבר לא נדע מה להגיד.
במיסטיקה, המוזיקה אינה קישוט – היא כלי קוסמי.
היא לא רק מלווה תהליך – היא יוצרת אותו.
היא משנה תדרים, מאזנת אנרגיות, פותחת שערים פנימיים, מעירה את הזיכרון הנשמתי.
טקסים רוחניים בכל העולם – משבטי האמזונס ועד מקהלות גרגוריאניות – מלווים בניגון.
לא סתם.
הם יודעים שדרך הצליל – הנשמה זזה.
היא מתרככת. נפתחת.
היא חוזרת הביתה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהעברתי טקס בליווי מוזיקה חיה.
היו שם תופים רכים, חלילים רחוקים, ומנגינה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב,
כמו גל ששוטף אותך, שובר אותך, ובונה אותך מחדש.
אף אחד לא אמר מילה.
לא היה צורך.
הצלילים דיברו את כל מה שלא הצלחנו לומר בעצמנו.
וזה בדיוק הקסם:
המוזיקה מרפאה – כי היא עוקפת את ההגנות.
היא לא שואלת “איך אתה מרגיש?”
היא פשוט נכנסת – ומראה לך.
אבל המוזיקה היא לא רק רוחנית.
היא גם יומיומית.
היא שם כשאנחנו על סף בכי – ושיר ישן מתחיל להתנגן ברדיו.
היא שם כשאנחנו נוסעים לבד בלילה ושרים לעצמנו.
היא שם כשאנחנו מחזיקים מישהו שאהבנו, והלב לא יודע איך לשחרר.
היא שם – תמיד.
ולפעמים, דווקא שיר אחד קטן, פותח שער לריפוי עמוק יותר מאלף מילים.
אני אוהב להשתמש במוזיקה גם כשאני קורא בקלפים.
לא באופן דרמטי.
רק ברקע.
מנגינה עדינה.
תדר שמחזיק את החדר.
לפעמים זה סאונד של קערות טיבטיות.
לפעמים צלילי טבע.
ולפעמים – שיר עברי פשוט, שמזכיר ללב מה הוא מרגיש.
הלקוחות לא תמיד שמים לב – אבל הנשמה שלהם שומעת.
והיא נרגעת.
כי יש לה סוף־סוף מרחב לנשום.
גם במיסטיקון, אני מאמין שלמוזיקה יש מקום.
לא רק כתוספת – אלא כשותפה לדרך.
היא יכולה ללוות מדיטציה, להחזיק תהליך, לחבר את האדם לעצמו.
יש אפילו קלפים – שאני שומע בתוכי את הצליל שלהם.
פשוטו כמשמעו.
זה לא "דמיון" – זה תדר.
וזה מה שאני אוהב במוזיקה:
היא לא מבקשת שיאמינו בה.
היא פשוט פועלת.
בימים שבהם העולם מרגיש עמוס מדי, רעשני מדי, מבולבל מדי –
אני חוזר למוזיקה.
אבל לא כדי לברוח – אלא כדי לזכור.
לזכור איך זה מרגיש להיות שלם.
איך זה נשמע כשאני נושם באמת.
איך זה להיות בחיבור, בלי מאמץ.
אז אם יש בך משהו שזקוק למגע, אבל לא יודע להסביר את זה במילים –
שים לך שיר שקט.
עצום עיניים.
הנח יד על הלב.
ותן לצלילים לעשות את העבודה.
לא כל כאב זקוק להסבר.
לא כל רגש צריך להיכתב.
לפעמים – רק צריך להקשיב.
המוזיקה כבר תדבר בשמך.
מאמרים דומים
